שיר:
לבן עד/ רונה נבון
קַל יוֹתֵר עַל מִטּוֹת מֻצָּעוֹת ,
סְדִינִים נְקִיִּים
הֵם לֹא שֶׁלִּי אֲנִי רַק מְקַפֶּלֶת לְךָ,
לַעֲזֹב עִם כֹּל שְׁאֵרִיּוֹת הַגּוּף וְהָרֶחֶם וְהַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלֹּא נִשְׁאֲבוּ לְשׁוּם מָקוֹם.
נָקִי. הַכֹּל נָקִי. אֵין עֵדוּת לַקְּפִיצוֹת, לָרְחָשִׁים שֶׁל הַלַּיְלָה
לַהִדְהוּדִים שֶׁל בֶּטוֹן
עָזוּב וְעָצוּב. שָׁמוּט וּמִשְׁתּוֹמֵם.
מִתְפַּלֵּאת מֵהַטֶּבַע פֹּה. הַטֶּבַע הַדּוֹמֵם.
דּוּמָם אַתָּה. כְּמוֹ הָאֲגַרְטָל בְּטֶבַע עִירוֹנִי.
כְּמוֹ הוָזָה הַגֶּנֶרִית שֶׁל שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.
בַּתְּמוּנָה הַהִיא בְּרַמְלָה בַּסָּלוֹן שֶׁל סַבָּא שֶׁלִּי.
מָה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת פֹּה? וַעַד מָתַי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר...
אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַשְׁאִיר מַפְתֵּחַ? אֶפְשָׁר לָבוֹא לְבַקֵּר ?
עֲזוּבַת הַגּוּף וּמְאַוְרֵר מָסַךְ הַחֲדִירוֹת שֶׁאֵינָן רוֹאוֹת בַּשַּׂר. אֶלָּא חֹרִים.
חֹרִים עֲבֻתִּים. נְקָבִים נְקָבִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים.
כָּל הַגּוּף הוּא רַק מִשְׁעֶנֶת
לְלֹא כְּלֵי דָּם. לְלֹא כְּלָיוֹת. לְלֹא הֱיוֹת.
נֶעֱזַבְתִּי בְּאֶמְצַע שְׁאֵלָה.
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר בְּלִי שְׁהִיָּה. בְּלִי אֲנָחָה שֶׁל סוֹף.
אֵיךְ נֵדַע שֶׁזֶּה נִגְמַר אִם לֹא נִתְהֶה אִם זֶה הָיָה טוֹב.
זֶה לָבָן.
אֲבָל לֹא עוֹרְכִים פֹּה נִסּוּיִים.
גַּם לֹא נִשּׂוּאִים.
לֹא עוֹרְכִים פֹּה כְּלוּם.
לֹא אוֹרְחִים פֹּה
כְּלוּם.
