סיפור:
להתחמק/ שרון אילני
"יש לנו המון על מה לדבר,״ ציין באי חשק אסרטיבי מובהק.
לא יכלה יותר להתחמק ממנו.
פנטזיית חנות הנעליים שיתקה את ההוראות והאיצה בה לענות למספר טלפון לא מוכר. זה היה ממש בניגוד לנוהלים.
היא קיוותה לשמוע שהגיעו הנעליים המעוצבות אותן הזמינה לפני שלושה שבועות.
״גם נשים ללא רגליים קונות נעליים״, נהג להתבדח עימה.
סינדרלה כינה אותה ולא שיער בנפשו שהנעלים יהיו אלו שישברו את השתיקה ביניהם.
לחדש את סוליית העקב ביקש.
לנקב עוד חור ברצועת חייו.
להסביר ולא להתנצל.
לשניהם יש המון מה להגיד.
לשניהם יש המון מה לומר.
רק לאחד מהם יש המון על מה לדבר.
וזה רק הוא.
היא יודעת שיש לו המון על מה לדבר והוא יודע שאין לה חשק לשמוע.
משפט אחד שכנע אותה שזה חשוב.
דברן גדול היה ועודנו כך.
התנסחותו הרהוטה והמדוייקת להפליא, המתובלת בעודפי סרקאזם פיקנטי שמרו בקפדנות
על טעמו הארומטי והמשכר של כל נושא שעליו דיבר.
ידע להלביש כל נושא שבעולם בכסות המתאימה למקום ולזמן ובעיקר לאוזניים הקשובות.
הוא לא מדבר. הוא לא משוחח. הוא מרצה בחסד עליון.
לא חוסך במילים, בקי בציטוטים ומקפיד לרסס על טיעוניו עובדות.
משפטים מסוגננים למשעי עפים לאוויר, מילים של שבת מתפזרות לכל עבר,
השפתיים והלשון מרקדים בקלילות ובתיאום מושלם עם העיניים הבורקות היורות אש וגופרית לכל כיוון.
ועל הכל מנצח חיוך מושלם שלא פג תוקפו מעולם.
לעיתים ניכרים בו סימנים מדאיגים של קוצר רוח לטיפשות.
תכונה שאינו יכול לשלוט בה ומעולם גם לא התאמץ במיוחד.
למגינת ליבו השיעמום גורם לו לעיתים לאבד את צלם האנוש שבו והוא מתחרט על כך בדיעבד.
מראהו החיצוני רחב הגרם, לבושו המרושל בקפידה , קול הבס הגברי והמהפנט,
הליכתו הזקופה והמתנשאת השולחת משבי רוח נעריים לכל עבר למרות גילו המתקדם לא הסגירו מעולם
את חוסר הביטחון והחולשה שהוא נושא עימו כל אותם השנים.
הופעתו המהוקצעת, הידע הרב שהפגין וחוכמת החיים שנטפה ממנו לא הצליחו
לתעתע ולהוליך שולל את טעמן המריר של הספקות שחשה במחיצתו.
לפני שנה היא חגגה עשר שנות נישואים והוא רווק מושבע המבוגר ממנה בעשר שנים.
כמו כולן הייתה מוקסמת משילוב מנצח של מראה, חוכמה וחוש הומור מפותח ומחמיא.
מעטים הגברים שזכו ממנה לתארים הנכבדים הללו.
הם נפגשו לראשונה בחנות הרהיטים שבה עבדה.
הוא הגיע עם זר פרחים בידו לאחל בהצלחה לחנות העתיקות שנפתחה מול ביתו.
ברווח שבין שעות העבודה בין שתיים לארבע הייתה עולה להתרווח בביתו שממול לחנות.
החיים גלגלו אותו לבזבז חלק ניכר מחייו במסעדה של אביו בלונדון.
מחלת הסרטן של בנה אילצה אותה לשהות זמן רב בלונדון לטיפולים
ולהותיר את בעלה ושני קטנטנים נוספים בקפריסין.
רחוקה מבעלה. לבד. מיואשת. מלאה תקוות לטוב.
הוא היה שם בשבילה.
לא עזב אותה לרגע לבד.
מעולם לא נגע בה.
קשה לומר שהתנזרה מחיי מין.
לאוזנו גילתה את דבר הסטוץ שחוותה לפני שנתיים עם צבר ישראלי שהעביר את עסקיו לקפריסין.
״מרגישה כמו קפה שחור בפינג׳אן העולה על גדותיו.
שניה לפני הגלישה אתה מסובב את הכפתור ומכבה את האש״
התוודתה בפניו כשנפגשו בצילו של עץ האשוח הציבעוני שבועיים לפני הסילבסטר.
בהבזק רגע קלטה את נצנוץ העגיל באוזנו הימנית.
״הקהילה הגאה עונדת עגיל על אוזן ימין״ פירט.
היה לו המון על מה לדבר והפעם העדיף לשתוק.
הוא הבין שהיא הבינה.
הוא יודע שהיא כבר יודעת.
הוא קלט שהיא קלטה.
בליל הסילבסטר שלח לה מיסרון לשנה החדשה וכתב :
״המצפון כואב כששאר החלקים מרגישים מצויין...!
ואבא היה אומר : אם הכל ניראה כל כך טוב - סימן שזה לא הכל...!
