שיר:
קִלְיַת עִיַאד/ דוד ברבי
 

זֶהוּ רֵיחַ קָפֶה הַמְּחַלְחֵל  בְּחוּשַׁי

וְאֵלּוּ קַשְׁתוֹת צְבָעִים הַמְּגַלּוֹת

אֶת הַיֹּפִי מוּל עֵינַיִם כָּלוֹת.

זֶה טוֹחֵן הַקָּפֶה הַמְּקַבֵּל אֶת פָּנַי

וַאֲנִי צָרִיךְ רַק לְהַנְהֵן

כְּשֶׁקִּילוֹגְרַם אֶחָד נִטְחָן עִם הֵל

וְרֵיחוֹ מְרַחֵף בֶּחָלָל.

לְיָדִי, אִשָּׁה עֲטוּיַת חִיגַ'ב בּוֹרֶרֶת תַּבְלִינִים

שֶׁיַּבְעִירוּ לָהּ אֶת הַסִּירִים,

אִשָּׁה אַחֶרֶת מְחַכָּה לַשָּׁחֹר שֶׁלָּהּ

וְהַשֶּׁקֶט מִתְכַּוֵּץ בְּרַעַשׁ הַצְּבָעִים

הַמְּקַשְּׁטִים תָּמִיד אֶת קִלְיַת עִיַאד.