מאמר:
במקרא אין גברים בכיינים/ ראובן שבת

במקרא אין כמעט בנמצא גברים בכיינים. ישנם בעלי טרוניות. גברים מאיימים. מאוימים. רכים. עזי נפש. חלשים. מושחתים. ריקים. חכמים. עצובים. שוטים.  אבל גם הרבה בעלי שאר רוח ומאהבים בלתי נשכחים.

אבל אין כמעט בנמצא גברים בכיינים.

מדוע בעצם?

הבה ניקח לדוגמה את דבריו הטרגיים של עשו, אחי יעקב, לאביו יצחק לאחר שנגזלה ממנו הבכורה.

:" הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". זהו קול תחינה למול גזלה גדולה והרת גורל. עשו בוכה, עשו מקלל את יעקב. אך עשו בשעת המבחן האמיתית עם יעקב מתגלה במלוא גדלות נפשו ואינו פוגע בנפשו.

הבכי שלו לא היה "בכייני" הוא היה טרגי. והוא, דווקא הוא, ידע להראות גדלות נפש במעשהו זה.

המקרא בכללותו הוא סאגה שבה נבחנים תכונות אנוש כבירות וגדולות.

למעשה, ישנם רק חמש דמויות שם המהוות דמויות נצחיות אוניברסיליות לגמרי בכל מעשיהם. דרכי התמודדותם והפתרונות שלהם.

יעקב אבינו- שכל מהלכיו באופן רציף הם שיעור לחיים. מגאווה רכרוכית,  ועד גיבוש תחילת הזהות הלאומית ואולי הדתית משבט משפחתי גדול לעם, כפי שמופיע בברכת יעקב.

משה רבנו- שבמנהיגות שלו נטבע חותם נצחי של חיבור כללים מחייבים לאמונה והתנהגות מוסרית אנושית ראויה.

דוד המלך- שבדמותו נשזרו יחד טוב ורע. מאבקים על כוח, תשוקה, שקר, אמת. עליו נאמר כי "לא ידע יום אחד של מנוחה בחייו", ולמרות זאת, גבורת מעשיו, חייו, נשמרה כל העת ועברה מהפכים ותהפוכות על אנושיים כמעט מאותו רגע, בהיות בן 15, עומד מול ענק פלשתי מפלצתי והורג אותו באבן קלע ועד ימיו האחרונים, רועד מזקנה במיטתו.

עמוס הנביא-  המייצג  את כוחה הבלתי מתפשר של האמת. כוחו של הצדק החברתי המתגבר על עוולות מכוחה של מילה עיקשת ונכונה. הצניעות וגדלות הנפש של נביא האמת מול העוול.  יהירות השלטון השקר , המופקרות ואי הצדק שלו.

יונה הנביא-מבחן השליחות. האם שליחות היא מהלך מחייב, או שהיא ניתנת לויכוח, לאי הסכמה. האם שליחות בשם האל ולמען מטרות צודקות היא דבר שיש לפקפק בו והאם צריך גם שהנביא/ שליח עצמו יהא בעל דעה עצמאית משלו או שמה הוא רק כלי להעברת מסרים.