פרק מספר:
חקירה אינטמית/  ויקי דור

פרק מרומן הביכורים של ויקי דור, "חקירה אינטימית", שיצא לאור בנובמבר 2016. ויקי דור חוותה כילדה וכנערה תקיפות מיניות, בבגרותה סבלה מהטרדות מיניות, וכיום – מסייעת לנשים להתמודד עם טראומות מיניות, למצוא אהבה נכספת, או לשפר  את חיי הזוגיות והמיניות במערכת יחסים קיימת. בספרה "חקירה אינטימית" היא מתארת את סיפור חייה הקשה, כולל מעשים מגונים שביצע בה גניקולוג לאחר שנכנסה להריון והתחתנה בגיל 17, ואת המודל הטיפולי שפיתחה בשם: "התודעה הרגשית".

***

הטרדה מינית

לאחר הגירושין, עזבתי את מקום העבודה לטובת משכורת גבוהה יותר בחברה ארצית מובילה, בעלת סניפים בכל הארץ. המנהל הישיר שלי היה יהודה, ששימש קניין רכש ראשי של החברה. בשלב מסוים החל יהודה לפנות אלי בכל מיני הצעות.

זה התחיל בפתק קטן שהניח מתחת למקלדת בשולחן העבודה שלי, "איזה בושם את אוהבת?" רשם, "ארכוש לך במתנה." לא ידעתי איך להגיב להצעות אלו ובתחילה התעלמתי. בפעם אחרת, ניפגשנו באקראי לפני שנכנסתי למשרד, ויהודה בדיוק יצא מרכבו. "בוקר טוב יפיפייה," אמר לי, "רוצה להצטרף אליי לסיור באחת מהרשתות? תוכלי לבחור פריט מענין ולקבל אותו כמתנה."

"לא תודה," עניתי במבוכה ומיהרתי להיכנס למשרד.

במשך הזמן ההצעות הרחיקו לכת. "אני יכול להגיע אליך הביתה," ביקש יהודה, "לראות מה חסר לך ולהשלים את הכל." גם אז, סירבתי בנימוס.

בשלב מסוים החל יהודה לעלות מדרגה בהטרדה. כשעברתי דרך שולחנו כדי לתייק מסמכים בקלסרים שעמדו על מדף מאחוריו, שלח בי מבטים מיניים וסקסיים, ומדי פעם גם שלח ידיים לאזור הישבן. ביקשתי ממנו לא פעם שיחדל, והסברתי לו בתוקף שאינני מעוניינת. והוא בשלו, המשיך בהתנהגות זו. כאם חד הורית עם התחייבויות כלכליות רבות, ניסיתי לשמור על מקור הפרנסה. נאלצתי לספוג את ההטרדות וניסיתי להתעלם מהן. אינני יודעת כמה זמן עוד יכולתי להמשיך כך, אבל יום אחד הגיע רגע שהצליח לשבור אותי. באותו יום הגעתי בבוקר לעבודה ויהודה קרא לי. לבי החל לפעום בחוזקה, וברגליים רועדות ניגשתי אליו. "אנו צריכים לדבר," אמר, "בואי נצא לשוחח מחוץ למשרד."

יצאתי אחריו ועמדנו בפתח החניון. יהודה פנה ואמר, "יש לי חדר במלון, אני יכול להגיע מתי שאני רוצה. תצטרפי אליי, רק לחיבוקים ונשיקות, לא יותר מזה."

זו היתה ההצעה הנועזת ביותר מאז החלו ההטרדות. הסתכלתי עליו פעורת עיניים ועניתי מיד בשלילה: "זה לא יקרה!"

"תשמעי ויקי, התפנה תקן של עובדת. אני רוצה להמליץ עלייך. את תקבלי המון הטבות בשכר, שוברי מתנה, ותנאים הרבה יותר טובים מהקבלן שמעסיק אותך."

זו היתה הצעה מאוד מפתה, אולם הבנתי מיד שאצטרך לשתף איתו פעולה תמורת ההמלצה. "אני לא מעוניינת! לא בתקן, ולא בעבודה." נכנסתי בריצה חזרה למשרד, לקחתי את התיק והתפטרתי מיד מהעבודה.

    לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה, לא להוריי ולא לחברי. קשה, מביך ולא נעים להיפתח ולספר על מקרה שכזה. העדפתי להדחיק חוויה זו, ולקבור אותה עמוק בתוכי. בחוויה האישית שלי הרגשתי זולה ומנוצלת, מוקטנת. הנחתי כי עצם היותי גרושה, גרמה ליהודה להניח שקל יותר לנסות ולפתות אותי בהצעות כאלה. התהלכתי זמן רב עם תחושות בושה ואי נעימות, שגרמו לי ביטחון עצמי נמוך, שבלאו הכי באותה תקופה לא היה גבוה במיוחד. העבודה מול מנהלים, הפכה להיות מתוחה ומהולה באווירת פחד. בחנתי כל מבט, כל משפט, תוך שאני מנסה מראש להתגונן מול מצב דומה.

    פעם התחיל איתי בחור צעיר, וגם מולו התגוננתי. המשפט הראשון שעניתי לו היה, "אבל אני גרושה עם ילדים." הייתי בטוחה שבאותו רגע יסתובב וילך. הפתיע אותי שעדיין רצה שנקבע דייט. הענקתי להטרדה פרשנות שאישה גרושה, היא נחותה יותר, קטנת-ערך מנשים אחרות.

    לאחר כשנה, פגשתי באקראי את ארז, חבר שלמד איתי יחד בתיכון. במקריות מעניינת הסתבר שאשתו עבדה אף היא באותו מקום עבודה בו הוטרדתי מינית, באותה מחלקה, מול אותו מנהל. "אשתי הגישה תלונה במשטרה נגד יהודה בגין הטרדה מינית," סיפר לי ארז, ובאותו רגע חשתי הקלה משמעותית. לא אני זו שגרמתי לו להתנהג כך. לא אני  הקטנה, הוא הקטן, הנחות, שהטריד נשים נוספות, גם נשואות.

חשבתי גם על עובדות נוספות, שברגעים אלה, יתכן ועוברות את אותה התמודדות משפילה ומביכה, מבלי שאף אחד יעצור אותו. החלטתי להתלונן במשטרה, חוויה מטלטלת בפני עצמה.

    ניגשתי לסדרן וביקשתי להגיש תלונה על הטרדה מינית בעבודה. "תמתיני לחוקרת שתיקח ממך עדות," נאמר לי. לאחר כעשרים דקות, הגיעה חוקרת חיכנית והובילה אותי לחדר מרוחק. ישבתי מולה כשעתיים, וסיפרתי לה את כל אשר אירע, תוך שהיא ממלאת עשרות דפים. בסיום הפגישה שאלה "תסכימי לעימות מולו?" 

"מה זה עימות?" שאלתי.

"יהודה ואת תהיו באותו חדר, ותצטרכי שוב לספר את האירוע תוך שיהודה יצטרך להגיב ולומר את שלו."

"מסכימה, בוודאי!"

    לאחר כשבועיים, הגעתי שוב לתחנת המשטרה. נכנסתי לחדר בו ראיתי את יהודה כבר ישוב על הכיסא. התיישבתי לימינו, והיתה אווירה קפואה ומפחידה. לא הייתי מסוגלת להסתכל על יהודה. הבטתי אך ורק בחוקר שישב מולנו, אשר שאל אותי בשנית שאלות רבות אודות המקרה. יהודה הכחיש את כל מה שנאמר על ידי, וטען "היא משקרת! זה לא נכון."

זה היה מכעיס, מקומם ואף משפיל, לראות כיצד אדם מתנער מאחריות ומכחיש את הכל, כאילו לא היה ולא נברא. הסתבר שבנוסף לשתינו, היתה עובדת נוספת שהוטרדה והגישה אף היא תלונה. בסך הכל היינו שלוש נשים (ועובדות נוספות שחששו לשתף.) עורך דינו של יהודה ניסה לטעון שהתאגדנו יחד לעשות "עליהום," להרוויח כסף, או להכפיש את שמו. הטענה הכי הזויה ששמעתי במהלך המשפט נאמרה על ידי אחת ממנהלות החברה, "במסדרונות החברה נהוג לגעת בישבנים אחד של השני." מענין איך היא היתה מגיבה לו היה נוגע בישבנה, חשבתי לעצמי. לא הבנתי כיצד אישה יכולה לגבות אותו כגבר, ולהקטין אותי כאישה.

    המקרה דווח בעיתונות. יהודה הועמד למשפט ונמצא אשם. נקבע לו מאסר של 18 חודשים וקנס מפתיע. כל אחת מאיתנו קיבלה פיצוי בסך 20 אלף שקל. שאר המתלוננות המשיכו בתביעה אזרחית. אני אישית, לא מצאתי לנכון לפנות ולהגיש תביעה כזו. מבחינתי הוא קיבל את עונשו.

העצמתי את הצד החכם שבי, והודיתי בפני עצמי, "את חכמה, את יכולה ללמוד ולהתפתח." למרות שהנישואין קטעו לי את הלימודים, התחברתי לתחושת עוצמה זו, הרגשתי שהגיע הזמן לצמצם פערים ופניתי ללימודי יעוץ מס, חשבונאות וכלכלה מתוך כוונה להתקדם בתפקיד. הייתי תלמידה מצטינת, ומעובדת זוטרה הכפופה למנהלים רבים, פיתחתי קריירה מרשימה בתחום הכספים. עבדתי בחברות וארגונים מובילים במשק הישראלי. עסקתי בתפקידים ניהולים ששיפרו במעט את מצבי הכלכלי, ויצרו בי תחושת ביטחון במקום העבודה. מזערתי את החשיפה לבוסים ישירים ולמקרים נוסח יהודה. הפכתי את החוויה הקשה בה הרגשתי מוקטנת, למקפצה שהובילה אותי למקום טוב יותר, בו הרגשתי מועצמת.

בזמן שאני נוהגת וחושבת על המושגים של הקטנה והעצמה אני עוברת במקרה מול אחד המוסדות השנויים במחלוקת בשיח הציבורי: הרבנות. למרות העייפות אני עוצרת את האוטו בחניית הנכים מול פתח הכניסה. מביטה במבנה כדרך שצפרים מסתכלים על אגם החולה, בציפייה שיגיעו אורחים מארצות רחוקות. אבל ציפור לא מגיעה. בשעת לילה מאוחרת, המבנה האפור שומם, ולא מסגיר במאום את הדרמות שמתחוללות בין כתליו במהלך היום. גם אני תרמתי את חלקי לדרמות שהתקיימו במוסד, ואלה היו יכולות לפרנס בעצמן ספר שלם.