סיפור תלמודי:
אַזְהָרָה/ עיבוד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי 

בימי התבסס התלמוד, כשהחלו לכתוב בספר את דברי החוקים והתקנות וגזרות-החכמים, היה תלמיד אחד, שהיה מנהיר פני חבריו בהלכה, והיה דורש על כל דבר תלי-תלים של אמרים וכוָנים.  הוא היה גם איש-המעשה, זהיר במצוות וחש בעבירות; הוא לא התקוטט עם אדם, לא נשא עיניו אל אשה וכבש  את רחשי-יצרו תמיד, בלי כל פגע לנפשו.  ברבות הימים התקדש וטהר לבבו כל-כך, עד כי נמאס בעיניו החטא, ולא היה יכול להבין, איך יכּשל אדם בלא-תעשה ואיך יעבור בר-נש על דעת קונו! וירא השטן, כי מתגאה הוא בן-האדם, ויאמר: אַראנו את עוצם ידי וידע, כי עוד ממשלתי רבה בארץ.  מיד שלח אליו נערה יפה מבנות חצרו, נתבשמה ונתקשטה ובאה ועמדה לפני אותו תלמיד וַתּאֶר את כל הככר בזיו פניה.  נתרגש בן-התורה ויאמר: אלך ואפתּה את הניצבת ותשמע לי ואשׂביע בה מאוַיי.  ויקרב אליה, והנה נהר גדול התחיל

 להשתפך פתאום וַיפסק בינו ובין הריבה.  והאש בלבו בוערת עד לבלי-קץ.  לא היה מעבר לעבור בו את המים; אחז בחבל מתוח מחוף לחוף ויאמר להשתלשל בו.  כיון שהגיע לאמצע הנהר, סר חשקו ולא יכול לעבור עוד.  – קרא לו השטן מהעבר השני: אילמלא תלמיד פלוני אתה, שמכריזים עליך בשמים: היזהרו בזה ובתורתו, הייתי הורגך מיד וצבעתי בדמך את המים.

כשניצל, נכנס לבית-ספרו ואמר: לעולם אל יהי אדם בז לעוברי-עבירה.  אין איש קם בפני השטן ובפני בני-משפחתו...