על ספרו של יוסף כהן אלרן : "כמו הים כמו הרוח כמו החול"
הוצאת "צבעונים" 2015, 83 עמודים.
________________________________________________________
בספר שיריו של יוסף כהן אלרן, "כמו הים כמו הרוח כמו החול", ניתן להבחין במזיגה נפלאה וקוסמת של איתני הטבע. מינֵי אלמנטים שהאדם נתקל בם במשך חייו עלי אדמות, ואף ניתן לומר כי האדם עצמו הוא חלק בלתי נפרד מההוויה, שבה אלמנטים אלה שרירים וקיימים, כי מן האדמה קורץ ואליה ישוב.
איתני הטבע המוזכרים בספר שיריו של המשורר, כמו "הים, וכמו "הרוח", הם כוחות שלעתים הופכים להיות אימתניים ומכלים, ולעתים הם מתגלים בעדנתם והאדם זוכה לרגעים נפלאים במחיצתם. אך מעל לכל מתמזגת בכרוך להם "האהבה", בכרוך לאיתני הטבע המתחלפים. דבר זה משתקף בשיר "מְבֻקֶשֶׁת" (עמ' 18). אותה נערה המתוארת בשיר נוכחת כי "סָעַר, רָגַשׁ הַיָּם", ועל אף הכול היא הולכת יחפה. "יָפוֹת בַּחוֹל רַגְלַיִךְ", והנה הכול מתחלף, האהוב לא זוכה הלאה לרגעים יפים כבעבר, "מָחַק גַּל עִקְבוֹתַיִךְ". אך כמה חבל – כל הדברים שבהם זוכה האדם בחיים, חולפים לבלי שוב.
"קָרָאתִי שְׁמֵךְ / אַךְ דָּכִי הַיָּם סָנַט בִּי".
כל אדם נתקל בחוויות הצוררות תחושות נפלאות במשך חייו, אשר תחלופנה ללא שוב, רק הזיכרונות נותרים חקוקים בלבו לנצח. למשל רגעים של גילוי אהבה ראשונה בפני אהובת לבו בעצם נעוריו, בקר של רוח קלילה הנושבת מני חלון, או ברקע של חוף-ים, כשגלים מכים בקלילות עלי חוף בהמיה דקה, אך כמה חבל שרגעים יפים כאלה הולכים ללא שוב. דבר זה משתקף בשיר "מבקשת" שבספר.
בשיר "עֵינֶיהָ כְּיָם" (עמ' 20) משתמש המשורר במטאפורה מאלפת. הצבע הכחול של עיניה האהובה משתקף מלפניו כמו "ים", וכן האור על פני המים נותר בו כל חייו. המשברים שבאהבה מתוארים על ידי המחבר, דומים לאלה שיד הטבע מַכָּה והורסת ללא רחם. יד הרוח האכזֶרֶת משתקפת בשיר "כְּמוֹ הָרוּחַ" (עמ' 33), וכך נזכר בשיר:
הָרוּחַ מְטַלְטֶלֶת / לֵילוֹת חָסְרֵי מְנוּחָה / קוֹלוֹת שֶׁל מִלְחָמָה / וְאֵין מְחִילָה עוֹד / וְאֵין עוֹד נֶחָמָה".
בנוסף לשיר "מְבֻקֶּשֶׁת" שהזכרתי עוד קודם, אנו נתקלים שוב באותו מרכיב מרכזי של אובדן רגעים יפים שאין להשיבם עוד.
גם בשיר "אור ראשון" (עמ' 53), שם נכתב "הוּא שָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו / בִּקֵּשׁ לְהָשִׁיב לוֹ הַחֲלוֹם / אַךְ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ", מודגשת כאן תחושת הבדידות. היא קשה ומכבידה על בן אנוש אך אין ברירה, חייב האדם להשלים אִתה. "רוֹצֶה בָּהּ נוֹשֶׁמֶת לְיָדוֹ / אַךְ נוֹתָר הוּא לְבַדּוֹ". כידוע אדם בודד חיש כָּמֵשׁ וְיִכְלוּ ימיו עלי אדמות בטרם עת.
אסכם ואומר, כי שירתו של המחבר משוזרת בפרחי יצירה אמתית, עם קולות המתלווים הבוקעים ממעמקי נשמתו, וכנֶגֶן מיתרים היא נקלטת חיש בלב הקורא בעדנת ריגושים מלבבים.
______________
