מאמר:
קרעי הנפש בשיר/ דורית ג'אן

על סילביה זגורי וספרה "חבל טבור קרוע"

מאמר זה בא לחשוף ולו במקצת, יוצרת טובה החיה ופועלת בקרבנו ומגיעה לה חשיפה לקהל הקוראים.

סילביה זגורי היא משוררת יוצאת דופן ומענינת. מדובר במשוררת חיפאית הכותבת שירה אישית, שירת כאב מאזור הדמדומים של הנפש.

אני יכולה להעיד שהתחברתי אליה ואל שירתה ונגעתי במחוזות הנפש, מחוזות הכאב. חשתי קירבה אליה כי היא משוררת אשר אינה חוששת לכתוב ולגעת במה שרוב המשוררים אינם נוגעים בדרך כה ישירה. חשתי השתאות ואולי זו גם איכות שירתה וצניעותה אשר שבו את תשומת לבי.

הנה טעימות אחדות משירתה של המשוררת:

תַּכְרִיכִים

רוֹצָה לְבַכּוֹת אֶת שְׁנוֹת הָאֵלֶם,

אֲשֶׁר שָׁתַק בְּעַצְמוֹתַי כְּיֶלֶד מְנֻמְנָם,

עֵת חִפַּשְׂתִּי נִחוּמִים

בֵּין כְּתָלִים דוֹמְמִים.

וּשְׁכָבוֹת בְּצוּלוֹת נוֹשְׁרוֹת מִמֶּנִּי

אֶל כַּר לֵילוֹת יְגוֹנִים,

וַאֲנִי עֵירֹמָה לְלֹא גֶּלֶד,

נִצְרֶבֶת בְּלַהַט תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לְהִטָּמֵן

בַּעֲפַר הַגֵּיהִנּוֹם הָרוֹתֵת,

קְפוּאָה בְּלֹבֶן תַכְרִיכַי,

וְחִוָּרוֹן נוֹשֵׁק עַד קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי.

פתחתי בשיר זה כי מבחינתי הוא המטלטל ביותר מבין שירי הספר. הוא כתוב בצורה ישירה ישירה, פשוטה ונהירה. המשוררת אינה חוששת לגעת במוות, לגעת בחדלונה. אינה חוששת לגעת בשתיקתה ולבכות אותה, את בדידותה והתבודדותה. רק שם, בין כתליה הדוממים, היא מרשה לעצמה להתקלף ולמצוא נחמה. אולם, גם בתוך תחושת החדלון (תנאטוס) היא חווה תשוקה (ארוס): "ואֲנִי עֵירֹמָה לְלֹא גֶּלֶד,

נִצְרֶבֶת בְּלַהַט תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת." זהו צירוף ניגודים בנפש במצבים של קיטוב פנימי, וזה מוכר לנו מתורת הפסיכואנליזה של פרויד.

שתי השורות האחרונות בשיר מתארות במדוייק את הסצנה הלקוחה ממותנו : עטופים בלובן תכריכים כשכפות רגלינו מבצבצות חיוורות מדם. שורות מצמררות. זוהי שירת כאב שאינה עושה הנחות לקורא !!!

אמשיך בשיר קצרצר ויפה מתוך הספר:

חֶלְקַת חַיַּי

בֵּין מַחֲטֵי הָאֹרֶן

נָטַעְתִּי

חֶלְקַת חַיַּי הַדּוֹקֶרֶת,

וְרֵיחַ אִצְטְרֻבָּל וְטַעַם אָרְנִיָּה

עַל לְשׁוֹנִי וּבְאַפִּי,

כְּמַר הַמָּוֶת הַמּוֹרִיק

עַל חֶלְקַת חַיַּי.

הטבע נוטל חלק פעיל בשיר הזה. אך למראות הטבע וטבילתה בו יש תחושה של נוגעת לא נוגעת. הטבע מרגל או מסווה. הצירוף של המלים : "חלקת חיי" נושא בתוכו קונוטציה של "חלקת קבורה". החיים האלה מצטיירים מלכתחילה כחיים שהם מוות. המוות נתפס בעיניה כה טבעי, שהיא מעניקה לו את הצבע הירוק: "המוות המוריק". הטבע בשיאו הוא המוות.

ואמשיך בשיר נוסף לאמה ז"ל, שלה הקדישה המשוררת את הספר ונקרא: מַרְאָה .

מַרְאָה

אִמָּא,

הָיִית לִי מַרְאָה

בָּעֵשֶׂב הַבּוֹעֵר שֶׁל

שְׂדוֹת הַחַיִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי פָּנִים חֲרוּכוֹת

שֶׁאֵינָן בּוֹעֲרוֹת עוֹד,

גּוּף בְּאֶמְצַע עִיר נִבְנֵית

עַל חָרְבוֹת בָּתִּים עֲשֵׁנִים.

השיר בא לתאר את תקומתה הנפשית של המשוררת ובנייתה מחדש כמו "גּוּף בְּאֶמְצַע עִיר נִבְנֵית

עַל חָרְבוֹת בָּתִּים עֲשֵׁנִים."

האם היא דוגמה להיבנות מחדש, מתוך שגרת חיים לא קלה כאם ורעייה, כאשר בגיל 50 יצאה לראשונה לעבוד כעוזרת לגננת בגן הילדים ביישוב בו התגוררו והרוויחה כסף משלה ובכך עזרה כספית לכלכלת הבית, והתמידה בעבודתה במשך 15 שנה עד יציאתה לפנסיה.

לסיכום מאמרי: סילביה זגורי היא אשה פעילה, עובדת ומתנדבת בגופים גדולים וחשובים. שירת הכאב הזו פגשה אותה בתקופה מסויימת בחייה שבה נדרשו הדברים להיכתב כך. הכתיבה היא כמו לרבים מאתנו, היא סוג של מרפא, שירה תירפויטית.

היום סילביה נמצאת במקום שונה, הרבה יותר מפוייס ושלם. לפני מספר חודשים הוציאה לאור ספר שירה שני שנקרא: "כבר לא כותבת אהבה".

אני מאחלת לה בהצלחה כי היא ראויה לכך.