שעונים תמיד היו קסם מוזר בשבילי. מאז שהייתי ילד  בכפר הולדתי אלווה'א.הייתי מאתר  שעונים, כל סוג של שעון. אני זוכר איך נוהג לכרוע  מול שער  ראש הכפר מחכה לו שיופיע  בחצר הענקית מול ביתו, כדי שאוכל להזין את עיניי בשעון שענד בכיס המקטורן שלו. הייתי עוצר את נשימתי ובוהה , מרותק, בשרשרת הכסף העבה התלויה על חזהו. מבהיקה על בד הגלביה שלו  . עד שהוא הרים את ידו והוציא את השעון בולבוסי מתוך בטנת חליפתו

 השמחה הגדולה ביותר שלי אז הייתה לגעת באובייקט מרתק זה, להרגיש את הקסם של האוצר הקסום שהאיש החשוב הצמיד  אל לבו. פעם, כאשר מפקח ההשקיה הגיע לביקור לכפר, רצתי אחרי מרכבתו עד שהדבקתי אותו , היכן שעמד , על גדת  הנהר מוקף בקהל רב מאנשי  הכפר. לאט התגנבתי עד שהגעתי קרוב אליו, ואז בביישנות הושטתי  יד רועדת והנחתי אותה על המשטח הנוצץ. הוא הסתובב בחדות, וחושב שאני מנסה לגנוב את שעונו, הוריד את ידו ובעט לי ישר בעיניים. אני עדיין יכול זוכר היטב את  המכה, אפילו עכשיו, ואני זוכר איך ניצלתי  בקרן היער  כאשר אנשי הרשויות רצו לתפוס אותי ורק התערבותם של אנשי הכפר הצילה אותי.

 אבל זה לא לרפא אותי. מעולם לא הצלחתי להתגבר על סקרנותי לשעונים.

מאוחר יותר עברתי לגור בקהיר. נכשלתי בבחינות, אז אבא שלי, דרך המלצה של ראש כפר אחר  שהיה בעל קשרים במשרדי הממשלה קיבלתי את העבודה הזאת  כמעתיק במשרד המשפטים, בשכר חודשי של בדיוק חמש לירות עשרים ושלוש אגורות. מתוך כך, אני מקווה לחסוך מספיק כדי לקנות לעצמי שעון, שהיה אז השאיפה הגדולה שלי. עד שאני יכול לעשות את זה, אני הסתפקתי להעריץ את השעונים  בחלונות ראווה שבו הם הוצגו. במשך שעות, הייתי עומד, בוהה בהם, ללמוד את הצורות והעיצובים שלהם. באתי להכיר מהמודלים השונים שלהם ולמד את שמם. הכרתי אותם בעל פה, כל אחד מהם: מובאדו, רולקס, Genie, אומגה, ארקדיה ... לא היה אחד שלא הכרתי. עכשיו אני יכול להיות בעל זיכרון חלש עבור שמות לפעמים, ואני יכול בקלות לשכוח שם של גבר, אבל לא זה של שעון.

לבסוף, יום אחד, ספרתי מה שחסכתי במהלך השנה, ומצאתי שזה היה מספיק כדי לקנות לי שעון - הראשון אי פעם שהיה לי בבית, הרגשתי כאילו אני בעלים של העולם כולו - זה היה כאילו הולך להתחתן עם השעון או כאילו  נולדתי מחדש. 

מדי יום הייתי  מסתכל על השעון שלי.  הייתי ממשיך את עבודתי כרגיל  מאורגן ומסודר, מתקתק  אותה בשקט  על מנת לעבור את היום ולהיכנס כבר לתוך הלילה, זה סקרן אותי, ואני הרגשתי דחף חזק כדי לפתוח את השעון בשביל  לחקור את  התעלומות הפנימיות שלו

בתחילה זה  היה נעשה בהיסוס. התחלתי  לבחון כל רכיב זעיר.

 כל יום, אחרי שסיימתי את עבודתי במשרד, הייתי ממהר הביתה כדי לבדוק את המנגנון שלו המסובך פעם נוספת, ומשחק  עם הלב הקטן שלו . אז ,עם החלקים הזעירים שלו  פרושים לפניי שום דבר לא נראה חשוב בעיניי .

טיפלתי באהבה בכל אותן  פיסות קטנטנות של מתכת אשר לכל אחת מהן  היה איזה פירוש בשבילי. דופק בעדינות , ואז פותח, לקחת אותם בנפרד בעדינות, ומכניס אותם יחד שוב בעדינות, פעם אחר פעם. כך, שכחתי לגמרי את עצמי, וגם את האחרים, ואת העולם כולו. וכך התחזקה  תשוקתי לתיקון שעונים. 

אני רק התחלתי לחיות  באמת כשהתיישבתי בערבים ולקחתי אותם בנפרד: זה היה העולם שלי. לא היה לי חברים או בני לוויה. לא חשבתי אפילו על חתונה . למעשה, התחתנתי  בדיוק בזמן, כאשר הייתי בן שלושים ותשע, וגם אז  זה היה רק בגלל אמא שלי - שמתה כעבור שנתיים לאחר שהיא התעקשה כל כך הרבה.

שום דבר לא השתנה עם הנישואין חוץ מזה שאני עקרתי לדירת שני חדרים  בפאתי  שכונת גיזה. המשכתי לטפח את  תחביב שלי, שקוע לחלוטין בתוך תענוגות שלי , עוזב את אשתי (שהייתה נערה מהכפר שלנו) אל עולם משלה, רחוק  משלי. כל  זמני הפנוי טיפלתי אך ורק בתיקון שעונים - עמיתיי במשרד כולם נתנו לי את שלהם כשהיו מקולקל; שמחתי רק עם שעון הרוס בידיי. כאשר קרביו הקרים מונחי לפניי, מראה מרתק כתמיד.

למעשה, כשאני חושב על זה, היו אחד או שני דברים אחרים שנהניתי  מהם גם כן. היה לי תחביב שני וזה היה בתיקון נעליים. אני תיקנתי את  נעליי בעצמי., ולפעמים לא אכפת לי לעשות זאת גם עבור חלק ממכרייי. ידעתי איך לתקן חור, לבצע הבלטות בנעליים.

 אני עדיין שומר את כל הנעליים שקניתי מאז באתי לגור בקהיר, והם עדיין ממש מתאימים לנעילה.  גם  בישול, הוא משהו שאני מאוד מחבב. אני נשבע שאני יכול להכין תבשיל אורז בתוספת רגלי כבש הרבה יותר טוב מאשר ריקאבד הטבח הידוע.. אבל אחרי שהתחתנתי הייתי צריך לוותר על זה קצת. זה פשוט העליב את  אשתי, שראתה בזה הסגת גבול, אפילו שהיא לא באמת התלוננה.

שנתיים אחרי שהתחתנתי, הבן שלי נולד וקראתי לו עבד אל-פתאח, . הייתי מאוד שמח אבל לא שניתי במאום את הרגליי ואני השארתי את הילד לחלוטין לאמו. רק היללות שלו באו אליי מעת לעת כאשר הייתי עסוק בתיקון שעון או ברצענות , וזה הזכיר לי את נוכחותו. כשבגר ונעשה כבר בוגר יותר  כל מה שרציתי ממנו היה שהוא לא צריך להפריע לעולמי הפרטי, ושהוא צריך לשמור בידיו הקטנות את השעונים שלי  ואת המכשירים העדינים  שאיתם עבדתי.

כאשר עבד אל-פתאח היה בן שש, אשתי מתה. כמובן, התאבלתי עליה, התאבלתי עמוק מאוד, אבל זה, שוב, לא שינה דבר חוץ מזה אני יכול שוב להתמכר לבישול, וכי מעתה ואילך, הייתי צריך להשגיח על  עבד אל-פתאח עצמי. אבל זה היווה שום בעיה. הוא היה ילד מקובל ושקט, מעט שברירי, אבל די בריא באופן כללי.

קיבלנו את העניין די טוב יחד , עבד אל-פתאח ואני. למרות שאנחנו לא מדברים הרבה. ביליתי את רוב הזמן שלי יושב בחדר שלי עם השעונים והנעליים שלי, בזמן שהוא ישב שלו, ועסוק בענייניו. לפעמים הייתי שם לב שהוא קורא, או בעט על הקירות, או לשחק אחד המשחקים שלו המוזרים .הוא כמעט ולא יצא מחדרו, ו..כמוני, הוא בילה כמה שעות רצופות לבד. אני אף פעם לא דואג לו. די שמחתי איתו, וסבור שהוא מאושר להיות איתי. זה מעולם לא עלה בדעתי שהוא צריך לרצות משהו יותר. הוא היה עכשיו בן אחת עשרה  ובבית הספר התיכון.

יום אחד, הוא נכנס לחדר שלי, וישב בשקט והביט בי בשקט כיצד השתעשעתי עם המכשירים שלי, העדשה, שדרכה הצצתי לתוך  יקום התקתוק הקטן והנפלא שלי, דפק בחוזקה אל עיני הימנית.

 "אבא," אמר פתאום. קולו כאילו בא ממרחקים.

הסתכלתי למעלה וראיתי אותו דרך העדשה שלי, צללית מטושטשת גדולה.

"אבא," הוא חזר ואמר, "איפה אני יכול למצוא חבר?"

שמעתי את השאלה בבירור, אבל לא הבנתי למה הוא מתכוון. לקחתי את העדשה מן העין והבטתי בו בתמיהה.

"מה אמרת, עבד?"

"אמרתי שאני רוצה למצוא חבר." הוא חזר ואמר בנימה מהוססת, כשפניו מופנות ממני.

הבלבול שלי גדל פתאום. חבר?  בשביל מה הוא רצה חבר? בעצם, למה מישהו צריך רוצה חבר? אחרי הכל, תהיתי, מה הוא ידיד? הכרתי הרבה אנשים: היה החאג' עבד, החנווני מאסטר, אלישה הקצב ,ממנו קניתי  את הבשר שלי, היה  גם מר מוחמד נופל, שמכר שעונים והיו עמיתיי במשרד - אבל כלום יכולים להיות נחשבים  החברים שלי? 

לא ידעתי מאום  על אותם אם הדברים יגיעו לידי כך, או על הדאגות שלהם. אנחנו אף פעם לא ביקרנו אחד את השני, או בילנו את הזמן בבית קפה יחד, ואני אף פעם לא הרגשתי צורך בהם,חוץ ממה שהיה נדרש בחיי היום יום . האם אפשר היה לסמוך עליהם  כידידים?

"אין ספק, אתה יכול למצוא הרבה חברים בקרב הבנים בבית הספר," אמרתי בקרירות לעבד אל-פתאח.

"אין לי חברים שם," הוא ענה בעצב.

"אתה יכול לעשות קצת." ניסיתי לחייך הפעם.

"אבל איך?" שאל מבולבל למדי. "אֵיך?"

היססתי במשך זמן מה. לא ידעתי איך אנשים התיידדו, מעולם לא רציתי שום ידידות עם איש , ומעולם לא ניסיתי לגרום לאיש להיות לי ידיד.

"ובכן," העזתי לשאול, "אם אתה מתחיל על ידי  כך שאתה מדבר אליהם, אתה יכול להגיע להיות חבר שלהם

"מה אני אגיד?" שאל בהתלהבות.

"אה, שום דבר ... שום דבר בכלל," אני מתערב, לא מאוד מתוך רצון לעזור. "נניח שאני אומר איזו שטות, הם רק  יכולים לצחוק עליי."

 "מה גורם לך לחשוב שהיית אומר משהו טיפשי?" נתתי בו מבט של אהדה. "רק לנסות. אולי הם אוהבים את מה שאתה אומר. חוץ מזה, אם אחד מהם לא אוהב את זה, אחר כן יאהב".

הוא הביט לעברי בהרהור במשך זמן מה, אך לא אמר דבר. חשבתי ששמעתי אותו נאנח. ואז הוא קם ללכת, גורר את רגליו. ליד הדלת, עצר ופתח את פיו כאילו כדי לומר משהו, אך שינה את דעתו והלך בשקט החוצה תוך כדי שהוא מרכין את ראשו.

החזרתי את  העדשה לעין הימנית שלי, מסתכל לתוך היצירות של השעון בחנתי, וניסיתי לשוב ולעסוק בעבודות שלי. אבל  לא יכולתי לראות את מה שהיה לי לפניי. היה רק פרצופו הקטן המושפל של עבד אל-פתאח, עצוב ומודאג. ואני תמיד האמנתי שהוא נהנה עם עצמו, יושב לבדו בחדרו לשחק את משחקים מצחיקים לא הבנתי, בדיוק כפי שמחתי ביסודיות שלי משתעשע עם השעונים שלי והזוגות שלי נעליים. והנה היה הנער הזה , מן הסתם האומלל, מתייסר במשהו שלא יכולתי להבין. ניסיתי לדחות את העניין כגחמה ילדותית, אבל אני לא יכול לפטור  את ביטוי הכאב של עבד אל-פתאח ממוחי. במבטו הנבוך היה תמיד לפניי. בכל מקום, הרגשתי את עיניו עלי, כך שאני כבר לא יכול להתיישב לתקן שעון או נעליים. הבעיה שלו הייתה הדבר היחיד שיכולתי להתרכז, ומצאתי את עצמי פתאום  לא מאושר כמו שהוא היה. היחסים בינינו היו מתוחים מעט, והייתה תחושה ברורה של מבוכה בינינו, אף אחד מאיתנו לא חיפש את השני בעינו. כשדיברנו זה לזה, זה היה רק לזמן קצר, ואנחנו היינו יותר מנותקים זה מזה יותר מאי פעם. עכשיו, כמו המשכנו כאיש עם עצמו ולבדו, לא היה בכך יותר מאשר הרגל גרידא.

שבועיים לאחר מכן, אזרתי אומץ לשאול עבד אל-פתאח בעצבנות, "ובכן, יש שביצעת חבר?" 
"לא," הוא אמר בקצרה, עם מבט מלא תוכחה רעה והלך לחדרו, שפתיו משוכות ופרצופו  חמוץ וזועף. הסתכלתי עליו בייאוש שעה הרגשתי את מלוא כובד משקלה של נפילת אכזבתו עלי. עכשיו הבנתי את מידת האחריות שלי ושל הכישלון שלי. כי הילד הזה גדל לצדי, בשקט, בחשאי, בלי תביעות, מעולם לא הקדיש תשומת לב לכל אלא לצרכיו החומריים. עכשיו, ראיתי את עצמי כאבא שנכשל בבחינה, לקוי, חלש, חסר ערך.

ואני, אני  איבדתי עניין בכל דבר, אפילו בשעונים שלי, שעונים אלה שעמדו ביני לבין הבן שלי. בודאי יש דרך לעזור לעבד אל-פתאח, ואני חייב למצוא את הדרך!

• אחסאן עבד אל קדוס – סופר, עורך עיתונות ותסריטאי מצרי (1919 - 1990). החל את דרכו כעורך-דין, ואחר כך החל לעסוק בכתיבה ובעריכה ושימש כעורך בכיר בעיתוני מצרים הגדולים-"רוז אל יוסוף ואל' אהראם". כתב עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים, חלק גדול מיצירתו עובד לקולנוע. נחשב כאחד מגדולי סופרי מצרים והעולם הערבי בכלל.