סיפור:
בעל התשובה שנהרג/ יוסף עוזר
תארי לך את ראש ישיבת טבריה וגדול אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן, רוחץ בירדן. הוא היה רב כל כך יפה שהיה הולך למקווה של נשים, כדי שאחרי טבילתן להכשיר עצמן לבעליהן, יוכלו להציץ בפניו היפות כדי שתוכלנה לדמיין אותו בשעת תשמיש, ובניהם יהיו יפים כמותו. קצת מביך אבל לא זה ענייני כעת.
מי ראה את רבי יוחנן והיה נראה לו כיפהפיה? ריש לקיש, שודד שיירות בעל גוף, גדול מנהיגי העולם התחתון.
תארי לך את אורי זוהר בחוף מציצים. מגודל כזה, זינק השודד כדי לתפוס את מי שזיהה כאישה. רבי יוחנן הסתובב וריש לקיש נבוך: זה לא גברת, זה אדון!
כמו רימון חשוף גרעינים הבין רבי יוחנן למה זינק אליו הערס הזה והחליט שהנוכל הזה יהיה מאה אחוז דוס: "כוחך - לתורה"!
הסמיק ריש לקיש והאדים ככליל עלים של ורד אדום ואמר: "ואתה יופיך - לנשים"!
ענה לו הרב בלשון שזכרים מכל סוג מבינים היטב: "אם תהיה דוס, נותן אני לך את אחותי, שהיא יפה ממני".
ורעדו המים.
הסכים ריש לקיש ונגרר אחרי נופת צופיה של הארץ המובטחת החדשה.
ונפתח לו פתח תשובה גדול מכל פתחי מקוואות. פתחה של אחת הנשים היפות בישראל.
וכשביקש לחזור להביא בגדיו כבר לא יכול . בגדים חדשים לבשה לו הנפש המשתוקקת. ובגדיו המקוריים כבר התרחקו ממנו, כבר נעשה מלבושו שונה.
ריש לקיש ישב ולמד עם רבי יוחנן והתעצם במאוד מאוד. והמופשט פרח בנפשו כהשתקפות, כהארה.
יום אחד היו נחלקים בבית המדרש, בעל התשובה ההולך ומגביה ורבי יוחנן שרימוני יופיו הבאישו עינה של השמש ומצחו זוהר כגביע לוהט מבית האומן:
"הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר – מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן?"
רבי יוחנן זינק : משצירפם בכבשן! רק אש מועילה ליצור את הכלי מחדש. לשרוף! לשרוף!
חייך לעצמו ריש לקיש. כאב חד ככאב הזינוק העלה בו את זכר הנהר, הוא זכר את הכנפיים הגדולות שנשאו אותו להמריא לסגור את ספר חייו ולכתוב מייד ספריית נפש שאין לאיש החוצפה להכריז על שותפותו בה כי הדיו הוא נפשו, והקולמוס הזה, הבלתי נראה, לאיש אין השגה בו.
חייך ריש לקיש ואמר: אש היא דין, חכם יוחנן, ומה עם החסד?
אתה משורר ריש לקיש? לעג החכם.
ריש לקיש הקשה: כתוב: "לא באש", כתוב: "לא ברעש" ומתי נטהרתי אני? מתי האדם? בתוך השורף או בתוך המשקה, המקים לתחיה, המרווה? בתוך המכלה, המשחית ומשחיר? או בתוך הנוטף לאיטו, המחלחל פנימה, המנביט, המשריש כל צמח, הממלא מתהום את עסיס התפוח, ההופך כל גרעין ברימון האטום לפלא פלאים? אתה תשרוף! ומה הועיל לעם היהודי הכניסה לכבשן?
לשרוף! לשלוח מלך שגזרותיו קשות כהמן, עם כל הכבשנים וחדרי המקלחות והתנורים ששרפו באש, באש, כמו שאתה אוהב.
***
פתאום צעק ריש לקיש: יטהר רק משיצחצחן במים! במים!
גמר התיקון – במים!
זעם רבי יוחנן: כבשנים, רק כבשנים, מצרפים בכבשן!
חזר ריש לקיש: מים! יצחצחן במים!
חשק שפתיו רבי יוחנן: כבשן!
ריש לקיש: מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! מים!
כבשן! כבשן! כבשן!
מים! מים! מים! מ י ם!
שששששששששששששששששש!
זעם אדום מכל רימון התנפץ מפיו של רבי יוחנן:
"ליסטים בליסטיותו יודע"!!!!!!
ודממת מוות הקפיאה את פניו של ריש לקיש וגולות עיניו נחו על חוף עיניו.
יוצאות מכל חוריהן מביטות ברב.
***
תקעת לי יפה, רבי יוחנן את הסכין הזאת, תקעת לי אותה עמוק. תקעת, סובבת, עמוק ככה עמוק.
חזר ריש לקיש בתדהמה:
ל----י----ס----ט----י----ם ?! זה מה שיושב לפניך ולומד איתך, נשארתי בעיניך ליסטים?!
מעיין יופייך יעשו מגביע ורימון ועלים וזמן בו חושך נוגע באור, ואני נשארתי בעיניך ... ל----י----ס----ט----י----ם ?!
הרב אומר לי: ל----י----ס----ט----י----ם?!
והוא משיב את הסכין אחור וקדם. וזו יוצאת ונכנסת!
ואתה הוא שחיבר בין אהבת התורה לחמדת הבשר כשהצעת לי שאשמש עם אחותך! פתחתי פתח כחודו של מחט, ופתחת לי אולם של ערמה והונאה?
ליסטים, אָה?!
התחיל ריש לקיש בקול צועק לשמים: "מה הועלת לי?!
הרי שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי".
כל שעשיתי נותר בעיניך שמי ולא כתבתי שם חדש על שפתיך?!
ושב לשאול בזעם- שיניתי את עמי, מארצות נפשי הלכתי, ממולדת אורחות חיי,
ומה אתה? ומה ארצך? ומהי מולדתך?
יתום מהורים,
שכול מבנים,
עקר מאחותך,
מת מחברך.
נוקב רבי יוחנן: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה"!
ושוב כאילו ננעצה חרב חדה בליבו, נפערו שתי עיניו של ריש לקיש: אתה קירבת!?
לא מי שהראך בדמות אשה רוחצת בנהר?
הכל משמים? האמנם תהרהר שאתה הוא שבנית את חיי?
האם גרעיני רימון בין חמה לצל אני רואה או את קליפתו?
האמנם מסתכל הרב בכלי - ולא במה שיש בו?
האמנם לא תזכור שאין מלאכה נקראת אלא על שם גומרה?!
האם את מלאכת נפשי תדמה שאתה עשית?
ולא יכול היה רבי יוחנן להכיל את האמת הנלחשת.
ואש הטהרה בוערת בו.
ומי הטהרה מלטפים את הכלי כתינוק העומד לצאת.
וגעה הרב הנעלב בבכי:
אההההההההההההההההההההההההההההההה!
ריש לקיש והביט ברבו ולחש:
"מה גובר על מה? האש או המים?
רבי יוחנן והחוויר. שתי גבותיו נצטרפו באיום:
"היה הולך וקורע בגדיו ובוכה". ולא נאמר שמו.
הוא קורע בגדיו העליונים. אלו שגלויים, שתחתן בגדי האמת הנסתרים של הנפש.
והקריעה כקרע הפורם הכל.
"והיה צווח עד שנטרפה דעתו"
הלחץ באוזני ריש לקיש גבר. כמו יורד מתחת לפני הים, כצולל לעומק וביקש למות באותו הרגע.
הרהרה לעצמה אחותו של רבי יוחנן:
אוי לו לאחי שגדל יתום, שעשרה בניו מתו.
שגם חברך –איש ילדי- הפכת לגל עצמות!
הו, הו, בעל התשובה שנהרג!
דם רימונים נראה בשמים והשמש שרטה שרטת באופק כמי שניקרו את ליבו.
והיתה אחותו מספרת לכולם בסוכת האבלים-
לכל הליסטים שבאו לשאול- איך הצדיק שהיה פושטק, איך הוא מת? אז למה לחזור בתשובה? מה קורה שמה?
דברים שליסטים שואלים כי אינם יודעים לשאול.
ונמלטו מסוכת האבלים. ברחו.
והאחות היפה של רבי יוחנן ספרה גם איך אהובה, בעל התשובה זינק בפעם ההיא לתוך המים. והמאזינים באוהל האבלים עשו
יוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ!!!!! וגם וָאאאאההההההההה!
ואמרה: אחי רבי יוחנן כל החיים שחה. צלל לעומק. אבל הבעל תשובה זינק. נוטש הכל מאחוריו.
מה השיב לו? קרבתי אותך לשכינה.
אהובי היו לו כנפיים, היה אומר שירה במקום השמש!
דיפדף את חייו כמו שאתם אוכלים קוגעל!
אבל עכשיו הוא בעל התשובה שנהרג.
נעליו השחורות יתומות בכניסה.
המגבעת שלו תלויה על קולב.
המכנסיים השחורות עם הקפל החד.
5 חולצות לבנות ב- 100 שקל.
כפה עשויה מבד קטיפה, כמו בד של בובות.
עניבה.
חפתים.
תום לב עטוף בשקית.
טלית.
ושתי קוביות שחורות של שבר סופני.
