שיר:
רִים/ דוד ברבי

אֲנִי נִזְכָּר בַּשֵּׁם רַזַאלָה מִיַּלְדוּתִי,

וְזוֹ הָיְתָה מֵהָעִיר נַאבֶּל בְּטוּנִיס.

עִיר הַנָּשִׁים הַיָּפוֹת, כָּךְ אָמְרוּ,

וְנִקְרֵאת הִיא רַזַאלָה וְיָפְיָהּ

נִרְאֶה מִשָּׁם,

מֵהָעִיר הַהִיא,

אֲלֵיהֶן עָלוּ לָרֶגֶל מֵרַחֲבֵי טוּנִיס הַיְרֻקָּה.

וְרִים זוֹ גַּם אַיָּלָה שְׁלוּחָה בַּמֶּרְחָבִים;

וּבְדַהֲרָתָהּ תָּעִיף אוֹתָהּ הָרוּחַ,

יִצְחַק לָהּ הַגֶּשֶׁם

וִינוֹפְפוּ לָהּ עַנְפֵי הָעֵצִים

וְהַצִּפֳּרִים תְּנַתֵּרְנָה לְעֵבֶר יַעֲדָן.

וְהִיא, רִים, חִיּוּכָהּ יִקְרָא לַחֹפֶשׁ

וְיָפְיָהּ עָטוּף בַּעֲטִיפַת חִיגַ׳אבּ צִבְעוֹנִית,

כַּעֲלֵי

הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַיֹּפִי