סיפור:
לאחר השבת/ יוסף עוזר
לאחר השבת יתחיל לעבוד בגינון.
שבת, באה נפשו, שבת מחודשת, שבת, שלא טעם החלה הוא שיפיק את שמה. לא ברק גביע הכסף יסמן את קו החוף אליו נוביל את הספינה הרעועה של החיים לעגון בשלווה, עד למוצאי הנפש המבקשת חיים חדשים, לא הנרות המהבהבים המניעים צללים כהים מידי על הקירות. שלא יכבו גם אם החלונות פתוחים והרוח החדשה היא שנופחת בהם, מלבה את האור.
כאילו סערת הנפש אינה חזקה יותר מכל. גם לא היין בִּמְּעֵי האכילה והשתיה, במִנְּהרות הזמן, זמן השבת, שלא נמדוד בו, שלא נקטוף פרח, שלא נעשה פעולה, כי פעולת האדם תמיד, אבל תמיד, כשהיא סוללת כביש, היא הורסת הר, כשהיא תולשת נייר טישו מקווקו בחורים, היא מכריזה שיש דבר מה מדיד, ריבוע קטן של נייר, רק ריבוע קטן, שמכריז: העולם ניתן למדידה, להגבלה והשבת רוצה אין סוף, עורגת לענוה, שיהיה מעט וַיִּנָּפַשׁ!
שתנחת באותה זליגה חמקמקה כשאור היום אינו אבל הוא עדיין, והנה, הנה, יחווירו השמים וכיפת השמים כולה תכנע לפרידה מן האור, וחיבוק החשיכה יתחזק אבל איזה צהרים שלא מכאן יתעוררו להם, מאירים בהיענות לחשכה הזו, השבתית, הנושרת כמו עלה בלתי נראה ביערות הנפש, כבכל שאר הימים, תנשור בחגיגיות, בוודאי שהיא נושרת.
ותגיע הישיבה באפלולי אוֹרָהּ, ובוז לחשמל, מגוחך לתגבר את אור השבת בִּפלורוסנטים, להעמיס את נורותיו של אדיסון על אור השבת ויופיו הֶחָשֵׁךְ, השמיימי, כי אורה של השבת הוא לא פיקציה גלויה לעין כל, חס ושלום, חס וחלילה, הס מלהזכיר לכל בר דעת, לכל ברברי, לכל בר לבב, הוא אינו הַעֲרָמָה, גם אם יוסיפו פרוז'קטור, והחשמל האלוהי מחזון יחזקאל, שתורגם ביוונית לענבר, ועבר לאנגלית כאלקטרון והפך לאלקטריסיטי, וחזר לעברית כ"חשמל" הזורם מהקירות, רק יהפוך את המתמכרים לו לקניבלים של אור.
כי מי שאור האלוהים כבה בנפשו, יפעיל את המזגן היפני, את המייבש הסיני, את שעוני השבת הקוריאניים, והם נזעקים לפצות, להדליק, לחמם, לקרר, לבשל, ושממת הנפש גלויה וכהה ודולפת מכאוב.
ושירי השבת, אלה שמושרים בקול רם, גבוה, בצווחות, שישמעו בדירה מלמעלה מלמטה שאנחנו שמחים, בצעקה שאין לה גלי קול, שגלי הקול שלה מהדהדים הרים ומייללים גבעות, ואנחנו נרעשים מהלהבה הענקית של השבת שאיננה, שבת מערות הנפש, מערות סטלקטיטים שבוכים וסטלגמיטים שמקבלים את הבכי ונבנים ממנו, מטפטפים זה אל זה, וברור שהמנוטף נבנה מהנוטף אליו, שבת של אור צעקני, שהאות הראשונה שלה היא האות ש, כמו על התפילין, שמתחילה בְּאוֹת הַשֶּׁקֶט: שׁ - שַׁבָּת- - - אבודה.
איך בצאתה ימַעכו עלי הדסים או ענף רוזמרין בין האצבעות וריחות עשן ופיח יבקשו מסתור מועט ומטשטש בהרחת הדסים או רוזמרין. אז בברכת מאורי האש, בשוב האדם להבעיר ולשרוף, לכלות, להאביד ולחתור אל מה שעדיין בלתי נחתר, יתכרבלו בכף ידו, אותן ארבע אצבעות מכורבלות בכף היד, אשר כגורי חתולים רוצות לינוק, עוד קצת לינוק, מכף היד הריקה, שאין בה ולו דד אחד. ולכן מביטים בצל השחור, בשעת ההבדלה, כי אז אובדת הנפש, מול כף ידו הנפתחת, שדבר לא נותר בה, שעה שצל ואור חומקים, והוא חש, בבירור, חש את הגוסס והכוסס.
