פרק מספר:
"מאריה וליאופולד"/ משה גרנות
בנימין וז'ניה התחתנו בגלל עוף.
ז'ניה ידעה מעט עברית מהבית, וכשהשתחררה מקפריסין והגיעה ארצה, מלחמת השחרור טרם הסתיימה. למרות גילה, היא ביקשה להתגייס, ושובצה במתפרה במחנה סרפנד, שנכבש מידי הלגיון הערבי חודשיים קודם לכן. לאחר שנים של ייסורים וסבל היא זכתה סוף סוף לקורת גג בטוחה, לשלוש ארוחות ביום, ואפילו לדמי כיס. בגלל החריצות שלה היא הומלצה על ידי הרב-סמל, והוענקה לה דרגת רב"ט. כשנחתמו הסכמי שביתת הנשק, חלפו דרך סרפנד הרבה יחידות צבאיות, ביניהן גם יחידתו של סגן ברנוי, וזה אפילו ביקר במתפרה וניסה להתלוצץ עמה. הוא היה קצת יותר מבוגר משאר מפקדי המחלקה בגדוד שלו, ועל פניו הייתה תדיר ארשת יגון. הניסיון שלו להצחיק אותה לא צלח, והוא נסוג בבושת פנים. אבל ז'ניה נצרה בליבה את דמותו העצובה, שלא דמתה לאף אחד מהקצינים הצברים שהכירה.
חודשיים אחרי הסכמי שביתת הנשק היא שוחררה שחרור מוקדם מצה"ל, בעיקר משום שעברה מכבר את גיל שירות החובה. חייל משוחרר לחש לאוזנה, שאם תמהר ותיגש למשרד הקליטה בתל-אביב, ותראה את תעודת השחרור מצה"ל, היא תזכה בדיור בכפר הערבי הנטוש שיח' מֻוָנִיס' , וכך היה, אבל כיוון שהייתה רווקה, היא קיבלה חדר קטן בתוך בית נמוך תקרה, כששאר החדרים ניתנו למשפחה גדולה מצפון אפריקה. השירותים המשותפים היו בביתן אבן בחצר, ומקלחת לא הייתה כלל. בימי שישי הייתה ז'ניה ממלאת גיגית מים, מוסיפה מים חמים מקומקום, ומשתכשכת שם שעה ארוכה. לאחר שניקתה וסיידה את החדר, היא הלכה ברגל עד נחלת בנימין לחפש עבודה בתפירה. עד שקיבלה את המשכורת הראשונה הסתדרה עם כספי מענק השחרור.
ז'ניה חלמה להינשא לגבר מסודר כדי שסוף סוף תוכל להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ואולי, מי יודע, אולי אפילו תביא ילד לעולם. רוב הגברים, שהיא פגשה במתפרה שהעסיקה אותה, נראו בעיניה לא ראויים. הם עמדו על המיקח על כל מיל, ונקל היה להתרשם מבגדיהם שהם כולם דלפונים שאינם מסוגלים לפרנס את נשותיהם וילדיהם בכבוד. בעלת הבית הבינה לליבה, הניחה את ידה על כתפה של ז'ניה ורמזה לה לבוא עמה לחדר הפנימי.
"תראי, ז'ניה, אם תתפתי לאחד הדלפונים, שחוץ מחולצה רוסית ומכנסיים מטולאים אין להם כלום – את תצאי עם לב שבור, ואולי עם ממזר בבטן. אם את רוצה להינשא, להשיג גבר אחראי – צריך קצת להתכופף..."
"כלומר, איך להתכופף?"
"לפני שאת אומרת לא – תקשיבי, תחשבי, ורק אחר כך תחליטי".
"זה כל כך גרוע? זה נשמע מפחיד".
"חס וחלילה! זה רק עניין של דעות קדומות. אתמול, כששלחתי אותך לרוזנפלדים להביא מכפלות, נכנס לכאן בנימין ברנוי להזמין חליפה לפי מידה. לא תיקונים – חליפה לפי מידה! אני מכירה אותו שנים. הוא היה ילד מסכן, יתום, אכל מרורים כל חייו, אבל לאחרונה הצליח להוכיח אצל האפוטרופוס הכללי שחלקת אדמה במערב הרצליה הייתה שייכת לאביו שהיה שוטר במשטרת המנדט. טלטלו את ברנוי במשך חודשים, אבל הוא לא נואש, ובסוף זכה במשפט, והחלקה עברה בטאבו על שמו. הוא גם פנה למשרד הפנים הבריטי והגיש תביעת פיצויים בשם אביו, שהיה שוטר במשטרה הבריטית, ונהרג במאורעות תרפ"ט. הוא הצליח להביא עדים שאביו נהרג במילוי תפקידו, למרות שזה לא היה מדויק. גם שם היו עיכובים שונים, אך בסוף הוא קיבל סכום נכבד, ובו בנה בית על החלקה שירש. המזל האיר לו גם פעם שלישית, פנחס לבון לקח אותו תחת חסותו, ונתן לו ג'וב טוב בהסתדרות..."
"זה נשמע נפלא! מדוע הבהלת אותי ככה?"
"זהו. האיש גרוש, ויש לו ילדה..."
"אהה..."
"בלי אהה, ז'ניה, הילדה אצל האם, ובקשר לכך שהתגרש – אל דאגה, הוא לא אשם..."
"לחבל יש תמיד שני קצוות..."
"לא במקרה הזה. בימים ההם בנימין עבד קשה בכל מיני עבודות: היה פועל בניין, עבד בעירייה בזבל, עבד בנמל. היה חוזר הביתה הרוג, ובלהה, כך קראו לה, הייתה מתלוננת: 'אתה כל היום בחוץ, ואני קבורה בבית. אנחנו צעירים, צריכים לבלות, לרקוד, ללכת לקולנוע, לבתי קפה – חיים פעם אחת'. כשנולדה הבת, היא דרשה עזרה, ובנימין היה צריך לעבוד עוד יותר קשה כדי לממן את המטפלת. כשבלהה הבינה שעם בנימין היא לא תוכל להגשים את החלום שלה לחיות את החיים היפים, הייתה מפקידה את אורה'לה הקטנה בידי המטפלת, והיא עצמה החלה לפקוד את בתי הקפה באלנבי, ואת יודעת איך זה – רואים אישה צעירה בודדה ליד הבר, נטפלים אליה כל מיני ריקים ומבַלֵי עולם, והטיפשה הזאת חשה מוחמאת, ונפגשה עם מחזריה בקביעות, ומבתי הקפה הייתה הולכת איתם לשפת הים ולקולנוע עדן. שכנים טובים דאגו לספר לבנימין, והוא ערב לה וראה אותה במצב... איך נגיד... אינטימי עם משורר ידוע, שהיה בקיבה שלו יותר ברנדי מאשר בבר עצמו. בקיצור – הוא גרר אותה לרבנות, והם התגרשו. בינתיים פרצה מלחמת השחרור, והוא גויס. הצרות החדשות השכיחו את הישנות".
"אז זה מה שאת מייעדת לי?"
"תראי, ז'ניה, אני מייעדת לך ביטחון, וגם גבר נאמן שמפרנס את אישתו בכבוד. הוא עכשיו פקיד בבית ברנר, משתכר בסדר. יש לו בית וגינה בהרצליה. לא תמצאי שידוך יותר טוב".
"נגיד שכן, גברת בוכהאלטר, נגיד שכן, איך אני מגיעה אליו?"
בעלת הבית חייכה חיוך של ניצחון:
"חשבתי גם על זה. שמעת על כך שאל לב הגבר מגיעים דרך הקיבה? זה נכון תמיד, זה עוד יותר נכון עכשיו בימי הצנע".
ז'ניה ניסתה לדמיין לעצמה איך תיפגש עם ברנוי, והיא התחלחלה ממחשבותיה שלה, אבל גברת בוכהאלטר לא הרפתה.
כעבור שבוע חיפשה ז'ניה את חדרו של ברנוי בבית ברנר, ונכנסה לתוכו כאילו באקראי. היא הכירה אותו מייד:
"אוי, טעיתי, מי אתה?"
"אני בנימין ברנוי, את מי את צריכה? את לא?... העברית שלך הרבה יותר טובה, אז עוד שיבצת מילים ביידיש...".
ז'ניה התיישבה על הכיסא הפנוי שמול שולחנו של ברנוי:
"האמת היא שאני לא כל כך יודעת את מי אני מחפשת. אני תופרת, עובדת במתפרה כאן לא רחוק, ונאמר לי שכדאי לי להיות חברת הסתדרות. אני רוצה לדעת במה זה כרוך..."
"הו, זה פשוט, צריך למלא טפסים ולשלם מיסים, ואז את גם חברה בקופת חולים, וזה ממש חשוב. אסור להזניח – אי אפשר בלי ביטוח רפואי".
"אני יכולה למלא את הטפסים אצלך?"
"לא, אבל אני יכול ללוות אותך לחבר סגל שמטפל בזה".
הוא קם, וז'ניה שמה לב שהוא גבר די נאה, ולא בהרבה מבוגר ממנה. היא חשה שגברת בוכהאלטר לוחשת לה מאחורי האוזן להיות קצת יותר נועזת, לא להפסיד את ההזדמנות. החבר סגל לא היה בחדרו, מסתבר שיצא לסיור באחד סניפים.
"תבואי מחר, הוא בוודאי יהיה. אני אשאיר לו פתק. סליחה, אני לא זוכר מה שמך?"
"ז'ניה פיינרמן".
"מפולין?"
"כן".
"משם?"
"כן".
"בואי, שבי בחדרי, אני אשקה אותך בתה. יש לי גם קצת רקיקים".
"תודה, אתה אדיב".
כשבנימין התעסק עם המיחם, היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש: היה לבוש במכנסי חאקי ובחולצה לבנה פתוחת צווארון. הראש שלו היה מלא שיער שחור שמעט שיבה זרקה בו. האף היה ישר, והעיניים שחורות. קמטים קטנים היו על המצח ומסביב לעיניים שדווקא העניקו לו לוויית חן. היא חשבה על עצמה – איך היא נראית בעיניו. שערה החל להאפיר, אבל פניה היו צחים ויפים, כאילו לא ידעה ייסורים מימיה. היא הייתה נמוכה ממנו, והגיעה לו בקושי עד הכתף, וגם הישבן שלה היה רחב מכפי שהייתה מייחלת, אך שמעה מחברות שדווקא את זה הגברים אוהבים.
"חבר ברנוי, הפנים שלך חושפים בפניי סודות..."
"קראי לי בנימין. אילו סודות?"
"שאינך אוכל מזון מסודר, שחסרים לך ויטמינים. אסור לשחק עם זה..."
"ואת כל זה את רואה בפנים שלי?!"
"אני קצת מבינה בזה. נתח טוב של עוף היה מיטיב עם הבריאות שלך".
"עוף! נו נו, את הרי יודעת שבשר טרי מקבלים רק ילדים ובמנות קצובות. אני אוכל לפעמים שימורי בשר..."
"זהו. אתה הרי יודע שזה לא בריא... אם תרשה לי..."
"מה?"
"אם תרשה לי, אני אכין לך מרק עוף וצלי".
כאן השפילה ז'ניה את ראשה שבנימין לא יראה את הסומק שעל פניה.
"איך תשיגי?"
"אתה צריך רק להסכים".
בנימין חיטט בכיס והוציא ארנק.
"כמה?"
"אתה כל כך נחמד אליי – אני אהיה נחמדה אליך..."
"את משווה כוס תה לעוף בתקופת הצנע?!"
"תחזיר, בנימין, את הארנק לכיס. אם ההוצאה תהיה מעבר ליכולת שלי – נתחלק".
בנימין חייך בחוסר אמון, ופניו אורו. ברגע ההוא הוא היה בעיניה גבר מצודד ממש.
כעבור שבוע בשמונה בערב הקישה ז'ניה על דלתו של ברנוי. היא נסעה בשני אוטובוסים, וגם עברה כברת דרך לא קצרה ברגל. בידיה היה סל כבד, ובו עוף צלוי. מרק ותפוחי אדמה אפויים בתוך 'סיר המעלות' וקומפוט שהכינה מקישואים מומתקים בדבש חרובים. האור נדלק במבואה, ובנימין פתח את הדלת.
"איך?... איך הגעת? איך ידעת איפה? בואי, תיכנסי, מה את נושאת בסל הכבד הזה?"
לז'ניה לא היה כוח לענות. היא נכנסה פנימה והניחה את הסל על הרצפה.
"בואי, שבי, אביא לך כוס מים. איזו טרחה, ריבון העולמים, איזו טרחה!"
כשרווח לה מעט, היא הרימה את הסל, וניגשה אל המטבח, וחיפשה גפרורים להדליק את הפתילייה, אבל לא הייתה פתילייה.
"על מה אתה מחמם את האוכל?"
"מה זאת אומרת? על הגז. אין לי חשמל, כי לא חיברו אותי, אבל גז יש לי".
בנימין לקח את הגפרורים, ניגש אל הכירה הקטנה, הדליק גפרור ופתח את ברז הגז. להבה כחולה ריצדה מתחת לסיר המרק.
"את הצלי לא אחמם, אני חושבת שלא התקרר לגמרי. יש לך מפה? אולי... נרות".
הוא הביא מפה לבנה, וגם נרות, תקע אותם בתושבות של פמוטי השבת, והגיש לה את קופסת הגפרורים. היא היססה רגע, ואז שפשפה את גפרור בגב הקופסה.
"אולי יין?"
"יין אין לי אבל קצת ברנדי..."
"שיהיה ברנדי".
כשפתחה את המכסה של סיר הצלי, הציף הריח את כל החדר. בנימין חש כיצד עולה ריר בפיו, והתבייש מפני האורחת. הוא התכופף, ורץ אל השידה שבחדר המגורים, והוציא משם סכינים ומזלגות.
"קודם מרק. כך למדתי בבית אימא".
"זה עלה לך בוודאי הון – כמה אני חייב לך?"
"אתה לא חייב לי כלום. אני הבאתי את הארוחה, ואתה מארח בביתך. פעם שנייה נתחלף".
את העוף קנתה גברת בוכהאלטר בשוק השחור, ולא גבתה מז'ניה אפילו גרוש אחד.
"אם תינשאי לברנוי, תזמיני אותי לחתונה, וזה יהיה שכרי. אבל את צריכה להבטיח לי..."
"מה?"
"שגם לאחר החתונה תמשיכי לעבוד אצלי".
"מבטיחה".
כעבור חודשיים הם עמדו מתחת לחופה, וכיוון שלשניהם לא הייתה משפחה, נאלצו להזמין מניין יהודים מהרחוב. גברת בוכהאלטר הביאה סיר לחץ במתנה, ועיניה דמעו מרוב התרגשות. את שמלת הכלה ואת ההינומה תפרה ז'ניה בעצמה. כשהטקס הסתיים, נפלה ז'ניה על צווארה של גברת בוכהאלטר ומיררה בבכי. גברת בוכהאלטר טפחה לה על הגב בניסיון להרגיע אותה, אלא שהיא עצמה הייתה נסערת ונרגשת, ולא יכלה להתנתק מבת חסותה. הן התחבקו עת ארוכה, ודמעו זו על כתפה של זו.
