מאמר:

ציפור החלומות השקופה / יוסף כהן אלרן

( על ספר השירה-"ציפור תכולת כנף" –דורית ג'אן)

"ציפור תכולת כנף" מעופפת בין דפי ספר השירים החדש של דורית שירה ג'אן, שעל ספרה הראשון, "עד מאה ועשרים שירים", חתמה בשם ג'אן דורית, והנה היא כאן בספר שירים שני, בו היא מביאה לנו את עצמה כשהיא נוטלת מַעוף, פורצת יקום, וציפור נדירה אשר לה כנפיים בצבע תכלת מעופפת לידה ויונקת מטבורה.

*

הִיא תָּבוֹא

צִפּוֹר תְּכֻלַּת כָּנָף

שַׁבְרִירִית מַרְאֶה

תָּנוּחַ עַל כַּר בִּטְנִי

תַרְוֶה צִמְאוֹנָהּ

מִשֶּׁקַע טַבּוּרִי

נִגְלֵת אֵלַי

בְּאַסְפַּקְלַרְיָא דְּנַהֲרָא

בִּזְכוּכִית לְבָנָה.

(מתוך "ציפור תכולת כנף", עמ' 93)

ממראת הנהר ומשקיפות מימיו באה ציפור התכלת, מִשֶקע הטבור היא מרווה את צימאונה, לוגמת מן המקום שהייתה המשוררת מחוברת לרחם אמה אל המקום שממנו ינקה את חייה. משם היא רווה ויונקת חיים לקראת מעופה. זוהי ציפור מיסטית, ציפור הזויה ושקופה, אך זוהי גם ציפור הילדות, ציפור הנעורים המתוקה.

זוהי ציפור הזיכרונות שמוסיפה לפעום, ציפור החוויות. זוהי ציפור הנוסטלגיה, שטפיחת כנפיה ברוח מביאה לאוזני הכותבת את אותם קולות רחוקים של בית אמה ואביה, מכותלי הבית הישן ההוא. בית שנכנסתָ אליו אחרי שצעדת על לבנים מרובעות שנשתפשפו, אחרי שסבך של ענפי גפן הוריק ואולי אשכול ענבים נגח בראשך, אחרי שריח האוכל שהתבשל על כל תבליניו בתוך הבית היכה באפך, ואחרי שמוסיקה שממנה בקע קולה של אום כולת'ום עלה באוזניך, והוא כצליל של כינור שגוַוע בו הלב ונדם.

"פַאקְרוּנִי" אָמְרָה

בִּתְהוֹמוֹת נֶפֶשׁ

בְּהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ

פַאקְרוּנִי בְּרֵיחַ שׁוֹשָׁן וְיַסְמִין

בְּסִיר קוּבָּה שְׁוַ'נְדַר עִם אֹרֶז לָבָן

מוֹלִיכָה עֶגְלַת שׁוּק בְּסִמְטָאוֹת הַשְּׁכוּנָה

פַאקְרוּ מִטְפַּחַת זִנְגִ'יל מְעַטֶּרֶת רָאשִׁי

פַאקְרוּנִי בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי

פַאקְרוּנִי בְּשִׁיר.

("פאקרוני/זכרוני", עמ' 85)

למדתי לדעת ש"פאקרוני" הוא שיר ידוע של אום-כולת'ום, (וכבר ידעתי שזינג'יל זו שרשרת, וכי שוַ'נדַר הוא סלק אדום) והנה בא שירה של דורית ויושב על ריחותיו ועל רוחותיו של זה, והיא עושה לו לֵידה חדשה משלה. ההשפעה אינה מניחה לה, מלווה אותה מבית הוריה השורשיים, מביאה לשירתה ניחוח של אותה שירה ושל אותם לחנים ששמעה שם. הגעגועים תלויי ריחות, תלויי טעמים, תלויי תחושות, תלויי פנים, הם גלויות של חיים ואלה באים וצפים בה, ומי ומה בכוחו להעלות את אלה כמו ביתם של ההורים, של המראות ההם, של ריחות התבשילים. אותם בתים שבם הדהדה מוסיקה משכבר הימים. רומנטיקה עצובה ומסתלסלת של אום- כולת'ום, של פריד אל-אטרש ושל אחותו איסמהאן, קולות שעלו מן הגלות עם אותם עולים שבאו לכאן מארץ התמרים.

עֲצֵי תָּמָר

וְרֵיחַ הַחִדֶּקֶל

צוֹפָה מֵחַלּוֹנִי

אֶל מֶרְחֲבֵי הַזְּמַן כִּי רָחַק

שָׁם בֵּית הוֹרַי

שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לֹא בִּקַרְתִּיהָ מֵעוֹלָם

סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי.

הַצִּפֳּרִים

בְּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת

אֶת אִיסְמַהַאן וּפָארִיד

שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי.

_ _ _ __ _ _

זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּעְגּוּעַ

אֵלּוּ כְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת חָבוּיוֹת

לַמַּשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא

קְרַבְתִּיו מֵעוֹלָם

(מתוך "שָם", עמ' 102)

אבל יש ואני נותן מחשבתי התוהָה על כך שדור חלף והתמונות עדיין מרחפות. דור שנולד בארץ החדשה ועדיין סופג מבית הוריו את המורשת שנשאו אתם לכאן. הגעגועים אינם למקומות, והלא הם אינם מוכרים. אלה געגועים לאותה אווירה שהובאה משם, לסיפורים שמספרים אותם על ספל תה עם נענע וקפה עם הֵל בנימה של ערגה. אלה סיפוריו של דור שלא תמיד מצא עצמו משתלב במסגרת חדשה. דור שחש את עצמו כגולה מתוסכל, שדרכו התבלבלה, שכמו כמי שנדד מגולה לגולה. אבל בכל זאת אני תוהה שמא גולתה של הסבתא, בשיר הבא, אינה אלא גלות היותה לבדה, הגלות של בדידות נפשה.

כי אדם לבדו אינו מוצא מקום גם כשזה מקומו. אדם בבדידות נפשו לא מוצא מנוחה גם אם זאת מנוחתו. וחוסר המנוח שמביא את סבתא סלחה להיות מוּשרת בספרה של דורית הוא אולי חוסר המנוח של היותה לבדה, בשלב שהייתה כבר ללא האיש שלה. ללא אותה קרקע בטוחה ומוכרת שבן-זוג יכול להעניק, כאשר היה לה לפחות את הנוף הידוע של חייה, זה שחיזק את שעות יומה. לאחר הכול הופכים האיש או האישה שדבקים אליהם להיות שקט. הופכים להיות בית, מולדת. ואולי כך דור אחד מסוים חש איך נשמטה הקרקע מתחת רגליו, והוא  חש עצמו כאותו הֵלֵֶך.

סָבְתָא סַלְחָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת

אֲנִי צוֹעֶקֶת לָהּ וְרָצָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ

בְּמַעֲלֵה רְחוֹב סִיוָן בַּשְּׁכוּנָה

_ _ _ _ _ _

הַנִּיחִי אֶת הַבִּיקְצָ'ה

שִׁמְטִי אוֹתָהּ מִכְּתֵפַיִךְ

בּוֹאִי בּוֹאִי שׁוּבִי לְבֵיתֵנוּ.

­­_ _ _ __ _                       _

סָבְתָא סַלְחָה

שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַגְדָּד

לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם

בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

נָהֲגָה לִנְדֹּד בֵּין בָּתֵּי בְּנוֹתֶיהָ

עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ

עַד יוֹם מוֹתָהּ.

(ביקצ'ה – צרור מיטלטלין", עמ' 40)

אני הולך בשביל שבו בחרתי ללכת. כי שבילים אחדים יש בספר: זה המיסטי, וזה הנוסטלגי, וזה החוויתי, ואולי לא בררתי את כולם. וכאן אציין כי בספר פתיחה רחבה מאוד שהקדים המשורר הרצל חקק, והיא מקיפה ומכילה ומעמיקה על מירב הטעמים שבו, ועל השבילים השונים שמובילים את שירתה של דורית שיר ג'אן. הוא גם הוסיף פירושים, (ואולי היא) והערות באלו מקומות בתחתית עמוד כדי להבהיר מה שלמען הקורא דרש הבהרה. אני, מתוך נטייתי וכדי לא לאבוד בדרך, הלכתי בדרך שריחות נוסטלגיים ומיסטיים מרחפים מצדיה. נוסטלגי, אני אומר, אבל גם שירי האהבה שדורית משוררת אותם, גם הם לא מצליחים להימלט מן הריחות ההם, שטעם העבר וריחותיו טבועים בם.

גּוּפֵךְ נִיחוֹחַ שְׁמָרִים

מַבִּיט בִּי זָהֳרָה

לָשָׁה אֶת לֶחֶם קֹדְשֵׁנוּ

בְּקַעֲרַת חֶרֶס אֲשֶׁר

הֵבִיאָה אִמִּי מִבַּגְדַד

גּוּפֵךְ נִיחוֹחַ שְׁמָרִים

יֵין תְּאֵנִים

מְחַיֵּךְ אֵלַי כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב

הֵלֶךְ מִדְבָּר מִתְרַפֵּק

מְמַלְמֵל פְּסוּקֵי הוֹדָיָה

_  _ _ _ _ _

גּוּפֵךְ נִיחוֹחַ שְׁמָרִים

נִיחוֹחָה שֶׁל אִמִּי.

(מתוך "ניחוח שמרים ויין תאנים", עמ' 78)

היא מחוברת לאדמה, מחוברת לטבע, לריח של רגבים, לזמזום דבורים סביב יערה של דבש. גם אם אינה אומרת, כך היא חשה. היא מהדהדת את שיר השירים באהבת הגוף, בתחושות שחש בן הזוג בקרבת גופה, כשהיא מביאה לו  בבשרה ריח של נופים קדומים. כי גופה הוא אדמה, כי גופה הוא שושנים, כי גופה הוא כרמים והוא מוזמן לרוות ממנו ולטרוף אותו ברוב אהבה. האהבה שלה שורשית, קדמאית, מוענקת עד זוב דם, סוחפת ומסחררת. היא מתירה את עצמה להיות נטרפת, נאכלת, נחרשת לתלמים מדממים כמו אותה אדמה שהצמיחה אותה. היא קודש לגבר שהיא אוהבת. לגבר שאוהב אותה, שכמעט נספג בה.

מָתְקוּ לִי

רְגָבַיִךְ אִשָּׁה

רֵיחַ רִגְבֵי אַדְמַת

חֹרֶף בֻּצִּית בֵּין

שִׁפּוּלֵי בִּטְנֵךְ

נִיחוֹחַ שׁוֹשָׁן

אוֹחֵז בִּשְׂעָרֵךְ

סְדָקִים עַל גּוּפֵךְ

נַבְטוּטֵי נְבָטִים

מְבַצְבְּצִים תִּקְוָה.

לְעִתִּים נִדְמֵית לִי

כְּחַיַּת הַשָּׂדֶה

מְדַמֶּמֶת הֱיוֹתֵךְ

מַתִּירָה אוֹתָךְ

לְטֶרֶף הַחַיִּים.

((אישה", עמ' 27)

הנה כך חש האיש שלה. שקמטי גופה היו לו כתלמים. שתאיה כרגבי אדמה. שהפכה לו נמל וארץ שרותֶקת אותו אליה. כמו במעשה מרכבה, היא מצליחה לחבר יחד את זיכרונותיה, תחושותיה, חלומותיה, הזיותיה, אהבתה, בית אביה וביתה, דקלים וכרמים, נהר החידקל ושיר השירים. את כל אלה היא מצליחה לחבר ולעשותם עולם אחד שיש בו מן הכול, והיא לא שוכחת כי זכתה. לא שוכחת להודות על מה שיש לה. לא שוכחת את היקום שהעניק לה את חסד החיים שבה, בדיוק כשנזקקה לחסד הגדול הזה כדי שיקיץ אותה.

אֱלֹהֵי הַחֲסָדִים הַקְּטַנִּים

אֲשֶׁר לֹא פַסּוּ

מִן הָעוֹלָם

פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם אֵלַי

חוֹבְקִים אוֹתִי בַּחֲשַׁאי.

אֱלֹהֵי נִצַּת הַדֻּבְדְּבָן

וּפְרִיחַת הַשָּׁקֵד

עֵת עֶרֶב אֵרֵד

אֶל הַגַּן,

לְהָשִׁיב לְנַפְשִׁי

אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אֱלֹהֵי הַיֵּשׁ וְהָאֵין

אֱלֹהֵי הַקֵּץ,

וְהָרַחֲמִים.

לוּ לעולם חַסְדוֹ.

("אלוהי החסדים", עמ' 31)

כי דורית שירה לא נולדה משוררת. דורית שירה גדלה עד שהפכה כך. אבל היא הפכה כך ככל הנראה תוך יקיצה אחת, כאשר הקיצה לאחר שתקפו אותה הרוחות הרעות הכואבות של החיים. אכן גם כאלה יש ויש. יש שדי שאול שבאים מממלכה של סבל וכאב, ואלה תקפו אותה. ברור לי שאני מושפע גם מספר שיריה הראשון שמחלחל לתחושותיי, ספר שתיאר את סבלה, אבל כך או כך מה שקרה, קרה פתאום. באמצע חייה, כאשר לפתע דבק בה החסד, קמה אישה בחצי הלילה בעוד בני ביתה נמים במיטתם, חשה את הריחוף, חשה את מגעו המנחם של היקום, חשה את הלחש שניטע בה ואת אותו ריחוף שחלף בה ודחק בה החוצה – והיא שטחה את חלומותיה והתחילה לכתוב שירה.

וכך היא לכאורה מעידה על עצמה, ועל הלילה הנחלם ההוא, ועל מלאך השירה שלחש על אוזניה את הבשורה:

וּבָא הַמַּגִּיד בַּחֲצוֹת

וְהִגִּיד בְּאָזְנַי

אֶת כָּל לְחָשָׁיו

מִמְתִּיבְתָּא דִּרְקִיעָא

_ _  _ _ _ _

וּבָא הַמַּגִּיד

וּבְיָדוֹ הָאַחַת

סֵפֶר שִׁירָה

מֵהֵיכָלוֹת גַּן עֵדֶן

וּבְיָדוֹ הַנּוֹתֶרֶת

רֹךְ וּמַגָּע

_ _  _ _ _ _

וּבָא הַמַּגִּיד

וּבְיָדוֹ הַבְּשׁוֹרָה.

_ _ _ _ _ _

(מתוך "המגיד", עמ' 50)

הנה זאת הבשורה שהביא לה: בשורת שירתה. בשורת חייה. הוא נגע בה, היא נוגעה ממנו. וציפור תכולת כנף שדאתה אליה מיְקום אחר יונקת מטבורה. והיא, רכובה בנפשה על כנפיה התכולות ממריאה לעולם של צלילים, של מילים, שאותו מגיד נתן בחצי הלילה בידה. כֵּשֶף של מילים כדי לכתוב שירה.