סיפור:
דונסליו / אבי כהן

דונסליו התגורר על צלע הר, מעולם לא שתה דבר מלבד שיכר, אותו שיכר שהיה נטבל בו פה ושם בפת לחם  שציפורי השיר סעדו  ממנה זה מכבר. בני המקום סיפרו שאהב נשים אך לזמן קצר, ולאחר ההלצה זו תמיד הגיעו נשיקות הכוס וגלי הבירה הניתזים .

דוסנליו היה נושא בכיסו האחורי גוש פחם לכתיבת שירים וסיפורים קצרים .

"יהלומים, יהלומים, זהו פחם המטיל יהלומים. "  ומיד כמו ג'ון ווין היה שולף לרהבה את הפחם

ואז מצהיר :  " מי שיזמין את דונסליו למשקה יזכה מיד לו באחד. "

פעם בעודי שרוי בגילופין הזמנתי ממנו הייקו , הוא שלף את הפחם ורשם על קיר בית המרזח

"בנהר הויסלה התבדרה

התנחשה

משי עף כציפור."

פעם אחרת סיפר לי , שתמיד כשהוא מעוניין בשיר או בסיפור קצר, הוא מוציא את הפחם מכיסו.

"תמיד?" השתהיתי.

"תמיד." ענה ללא היסוס.

"ומה עושה אדוני כאשר חשקה נפשו בספר עב כרס...."

"אהה..." צחק דונסליו וטפח על בטנו, "כרס, סנטה מריה, לא חסר , אך לעיתים עלי להודות שאכן רוכש אנוכי פה ושם ספר עב כרס, אך מיד לאחר רכישתו עוזב אותי אותו הרצון , ואני מניחו למרגלות גזע או ספסל ,וחוזר אל הכתיבה הרזה והמפוחמת."