מאמר:
צִרְצָרֵי הַדַּלּוּת  / יאיר בן-חור 

באחד הראיונות המאוחרים שלה סיפרה המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל על כתיבת שיריה. לפני הכול התרעמה על הגדרתה "משוררת": "אני לא רואה את עצמי כמשוררת," אמרה, "אין דבר כזה 'משוררת', יש מישהי שכותבת שירים." רוצה לומר, דליה רביקוביץ' ז"ל, משוררת דגולה לכל הדעות, ידעה להצטנע, אולי יתר על המידה, והסתייגה מהתואר "משוררת". והנה היום אנו נתקלים במשוררים וב"משוררים" מטעם עצמם, בעיקר במשוררי פייסבוק המציפים את קירותיהם בשירתם וב"שירתם" למען יראו כולם כמה גדולים הם וילמדו מהם. סליחה, מי אתם? מי הגדירכם "משוררים"? מה אתם עשיתם בשביל להיות ראויים לתואר הנכבד הזה?    

בעבר הלא רחוק היית צריך להוכיח את עצמך, להתאמץ, ללמוד, לעבוד קשה כדי לזכות בתואר הנכסף. היית צריך להפגין ידע לשוני וספרותי מסוים כדי להיכנס למועדון. היום כל זב ומצורע יכול להיכנס למועדון, ואם קרה שלא נכנס – מקים מועדון משל עצמו לפאר בו את שמו.

וכל כך למה? מפני שבישראל 2016 אתה מה שאתה מגדיר את עצמך. תרצה – תהיה משורר, תרצה – תהיה סופר, ואולי בהנחיית סדנאות חשקה נפשך? אין לך מושג בכתיבה? אתה כותב בשגיאות כתיב? שטויות, תכנַת וורד תתקן בעבורך הכול.

ואין אני צריך להכביר מילים על כל אותן סדנאות כתיבה שכל הדיוט פותח כאילו הוא המומחה בה"א הידיעה לכתיבת שירה/סיפורת ואין בלתו, אלא שהוא מומחה מטעם עצמו בדרך כלל. גם אינני צריך להזכיר את כל קבוצות השירה שקמות חדשים לבקרים בפייסבוק, ומספקות מענה מיָּדי לאותם "משוררי פייסבוק" שבינם לבין שירה אין דבר וחצי דבר בדרך כלל. עומס מילים, עומס שירים המוזילים את ערך השירה ומורידים  אותה לזנות.

זאת ועוד: בעבר הייתה הבחנה ברורה בין משורר לפזמונאי: פזמונאי הוא מי שכותב שירים (songs) לצורך הלחנתם או לחלופין כותב מילים ללחן קיים, ואילו משורר כותב שירה (poetry) שלא נועדה להלחנה. כיום לצערי, היטשטשו הבדלים אלו עד שכמעט נעלמו, ואנו מוצאים פזמונאים רבים הנהנים מן התואר "משוררים" אף שהם אינם כאלה, ו"פזמונאי" הפכה למילת גנאי, כאילו מעמדו של הפזמונאי נחות משל חברו המשורר. אז בואו נחזיר דברים לדיוקם: יש משורר ויש פזמונאי, כל אחד מהם כבודו במקומו מונח.  

בעידן הפייסבוק נרקמות גם חברויות מֵחברויות שונות. רוצה לומר, אתה תתחנף אליי ואני אפרסם את שיריך בכתב העת, אני אחמיא לשיריך ואתה תחמיא לשיריי. כל חברות כזו סגורה בדרך כלל לכניסת חברים חדשים ולַצופה מן הצד נראית תמוהה במקרה הטוב, מגוחכת במקרה הרע, שלא לומר על גבול הבדיה. 

למען הסר ספק, איני פוסל אנשים מלכתוב. כל אחד רשאי לכתוב כל דבר, על כל דבר, ככול העולה על רוחו. להפך, אני מעודד את כולם לכתוב. כתיבה מאווררת את הנפש, משחררת עכבות וטובה לנשמה. אלא מה? שלא כל כתיבה ראויה לפרסום, לא כל שטות שמישהו כתב צריכה להתפרסם. לפעמים טוב לה שתישאר במגירה. צריכים לקבוע אמות מידה מה ראוי לפרסום ומה לא, אלא שקשה ואולי בלתי אפשרי לקבוע אמות מידה כאלה בעידן הפייסבוק.

אוטוסטראדת השירים השולטת בעיקר בפייסבוק עובדת על כמות ולא על איכות. אתה טובע בים המילים, הולך לאיבוד ביער השירים, וכשאתה מנסה לקטוף פרי אתה מגלה שאילנות רבים הם אילנות סרק. מעט מאוד עצי פרי שיריים יש בעולם הפייסבוק, בודדים ממש, הרבה השירים אינם ראויים לפרסום בו ולא בכל אכסניה אחרת.

ובכלל, לא יזיק לכולנו לנהוג באיפוק ובצניעות, לפרסם רק את מה שראוי לפרסום ולהפסיק לדרוש – ולקבל בדרך כלל – תשומת לב וירטואלית. שירה אמורה להיות עניין נשגב, עילאי, אבל ברגע שמפרסמים כל דבר בכל מקום ואתר מורידים אותה לשפת הכביש כנפקנית המציעה את גופה לכל הממעיט במחיר, גם תמורת "אהבתי" עלוב אחד.

קישור לריאיון עם המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל:

http://www.youtube.com/watch?v=wGZmuJ7Ts7I