מאמר:

יום אחד הגיע/ אירית זילברמן

 על הספר "עד שיום אחד" מאת שמי זרחין

ספרו של שמי זרחין הוא בראש וראשונה ספר קריא וזורם, הכתוב בשפה עכשווית ועם זאת מכיל שפע דימויים ותיאורים עשירים ומרשימים. עם זאת רציתי לעזוב את הקריאה בו לא פעם ולא פעמיים..אולי כי אני באה מכתיבה תמציתית ומצומצמת והעושר הלשוני  הכביד עלי ואולי הורגשה בכבדות המדיה הקולנועית שהסופר עוסק בה במקצועו. פעמים רבות מדיי במהלך העלילה היה שימוש ב"דאוס אקס מכינה", יותר מדי פעמים הסתנוורתי ממהפכים קיצוניים בחיי הגבורים, לרוב לטובה, שמזכירים, שוב, את הקצב הקולנועי. יש לי השגות על תיאור העדה העיראקית. מתוך היותי בת העדה צרמו לי כמה דברים...אך יתכן שאיני מכירה את גווני העליה העיראקית. לתחושתי יש חריקות בבניית דמויות מרכזיות כמו רוחמה ושלומי כי במקרים רבים הארועים מחברים אותם  באופן בולט מדיי לקצב ולסגנון השייך לקולנוע.
הפיצוי על כל אלה היה ברגע מותו של חיליק. אז יכולתי ל"סלוח" על הכל: כי חיליק היה דמות אמיתית לגמרי ובצדדיות שלו היה עומק ואותנטיות. וזה היה שווה את הקריאה הארוכה ולעתים קרובות טרחנית. גם דמותו של רוברט מצוי בה  עומק ואמינות והיא לכשעצמה דמות  מרגשת מאוד. לעומת זאת , נושא הארכת השיער מחדש המוזכר בסוף הספר הוא גימיק קולנועי ולא נחוץ בז'אנר ספרותי כזה.
הספר בהחלט מומלץ לקריאה כי יש חן רב  גם בחיפוש דרך לכתיבה מושלמת. לפעמים, דווקא הקצוות המחוספסים עושים את היצירה למעניינת.

כך הוא במקרה של הספר הזה.