מאמר:
פורצת מהירח שבתוכה/ הרצל חקק
על ספרה של אתי אלון אלעזרא , "הירח בתוכי", .עריכה: טל איפרגן.
אתי אלון אלעזרא, היא קול חדש ומרענן בשירה. היא מגששת ומחפשת את מקומה בשדה השירה, ואנו עדים לשיט במים סוערים,
היא מנסה לצלוח את ים המילים, לגלות מהי המציאות, האם השירים יצליחו לספר את הנגלה ואת הנסתר?
נִיצוֹצוֹת -
שִׁבְרֵי כּוֹכָבִים,
מְכַבָּה
אֶחָד
אֶחָד
מוֹתִירָה יָרֵחַ
בְּתוֹכִי
האם זו המציאות, האם הניצוצות מסתירים מאחוריהם אור לחיינו, ומה כוח השירה? המשוררת מלקטת בין שברי הכוכבים, מבקשת להגיע אל השלמות האמיתית, וכך היא נוצרת בליבה את הירח.
גישושי מציאות והוויה היא עושה גם בעולמה שלה, מנסה לתהות היכן חייה, ואהבתה.
כך למשל בפתח השיר בעמוד 38:
כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה
אֶת תְּלָאוֹת הַיּוֹם
אַתְּ פּוֹשֶׁטֶת מֵעָלַיִךְ.
נוֹתַרְתְּ חֲשׂוּפָה
מוּל יָדַיִם שֶׁצְּמֵאוֹת
לִמְצֹא בָּךְ נֶחָמָה.
אֵינֵךְ יוֹדַעַת
וְאוּלַי אַף פַּעַם לֹא תֵּדְעִי
עַד כַּמָּה הוּא רָצָה
עַד כַּמָּה הוּא יָדַע
מסך הזהויות המתחלפות, שברי אור שכבים ובאים, כל אלה מקיפים אותה והיא מנסה להבין את חייה. מה נותר בה. כפי שהכוכבים כבו בשיר הקודם, כאן היא עצמה פושטת מעליה שכבות של חיים, ומנסה לתהות מה פשר חייה החשופים. כאן נקשרים הדברים גם בחיי האהבה.
בעמוד 62 היא מנסה להאיר את המציאות, את חיי האנשים הסובבים אותה הנמצאים איתה באותה הוויה.
אַתֶּם שָׁם
בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם הֶעָנָן
מְשַיֵּט לוֹ בְּנַחַת בֵּין
אֶלֶף נְשָׁמוֹת
טוֹעוֹת, אֲבוּדוֹת.
אַתֶּם שָׁם
בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר
כְּשֶׁכּוֹכָב נוֹפֵל
כְּשֶׁמָּטוֹס חוֹתֵךְ
אַתֶּם שָׁם
חֲזָקִים
יְצִיבִים
יְסוֹד עוֹלָם.
מי שקורא בשיריה של אתי אלון אלעזרא בספר זה, מתייסר עמה בשאלה היסודית שאינה חדלה להטריד אותה לאורך כל דפי הספר: מה טיבה האמיתי של ההוויה סביבה, האנשים סביבה, כיצד הטבע משתתף בחיינו, מזדהה עם חייה – וכאן הכוכבים וסערת הים הם המוטיבים המרכזיים. בין השורות אנו למדים מקצת על הארספואטיקה המיוחדת שלה, על הניסיון לפצח את חידת חייה באמצעות המילים, באמצעות השירה.
השיר האחרון שצוטט מנסה למצוא בסיס איתן לזהותה ולסובב אותה, דרך לעמוד נכוחה מול החושך והאור, להתקרב לאלה שאכן השכילו לעשות זאת, להיות יסוד עולם.
אי היכולת שלה כמשוררת לזהות את הפֶּתח לגאולה, לאהבה – גורם לכאב, לסבל. לפעמים מחול הזהויות והקודים השונים – גורם לאיבוד המפתח הנכון, הדרך הנכונה.
כל זה מבחינה שירית כמובן.
יָבוֹאוּ מְחַזְּרִים רַבִּים
אֶל פֶּתַח בֵּיתֵךְ
וְרַק אֶחָד
נָתַתְּ לוֹ
אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְלִבֵּךְ
וְהָיָה כִּי יַקִּישׁ עַל דַּלְתֵּךְ
יִמְצָא אוֹתָהּ נְעוּלָה עַל בָּרִיחַ
אַתְּ אֵינֵךְ שָׁם
שְׁבוּיָה בְּצַעֲרֵךְ
עַד כִּי לֹא שַׂמְתְּ לֵב
שֶׁבָּא מָזוֹר לִכְאֵבֵךְ.
המזור חיכה בפתח, האהבה הנה התקרבה, והסוף הוביל לצער ולסבל. אין כוח שיציל, אין ישע. הערפל מקיף אותה, סוגרת עליה המציאות שֶׁכולה תוהו ובוהו, כל אלה מובילים אותה לחפֵֹש חייה בסערת ימים, בִּמחוזות של מעמקים.
גם המילים והשירה אינם מצליחים לסייע לה לפצח את קוד ההוויה, את השביל לשלמות ולאהבה:
פָּנִים זָרוֹת הֵן פָּנֶיךָ
לֹא מִזְּמַן קָרָאתִי תָּוֵיהֶן
אַךְ אַתָּה
נוֹתַרְתָּ עָלוּם
בְּלֵב הוֹלֵם
הִמְשַׁכְתִּי אַחֲרֶיךָ
מְתַרְגֶּמֶת בִּי תָּוִים
לְמַנְגִּינוֹת שְׁקֵטוֹת. עמוד 58.
היא מנסה למצוא מרגוע ביקום הסובב, שיקשיב לה, ולעתים יש תחושה שאין כוח להבין את המציאות\ את הסודות - וְלִרגעים אין כוח לשירה, לכתיבה. העולם מלא בנשמות תועות, וכבר בשיר הראשון שצוטט הזכירה אתי אלון 'אלף נשמות אבודות'.
נסיים בשורות אלה שבּהן היא חושפת גם את כוחה של השירה – לעתים אין בה עוצמה לחשוף את סודות ההוויה, את סודות היקום –וכך בשיר בעמוד 8.
אַל תִּכְתְּבִי עַכְשָׁו
אַל תִּכְתְּבִי
שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אוֹתָךְ בֵּין הַשּׁוּרוֹת.
אַל תִּכְתְּבִי עַכְשָׁו
אַל תִּדְמְעִי
יֵשׁ לָךְ שִׁרְיוֹן עָשׂוּי פְּלָדָה
קְחִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ
תִּזְרְקִי רָחוֹק
שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ
שִׂימִי מַחְסוֹם
קִשְׁרִי הַלָּשׁוֹן -
רַק אַל תִּכְתְּבִי.