סיפור:
ילדה יפה/ מארי רוזנבלום
"את ילדה יפה. ילדה יפה וגם יש לך אף סולד. זה טוב. את עוברת".
הם נהגו לומר לה את זה במשך שנים. הוריה, יוצאי הגטאות שטיפחו את בתם הבכורה. היא הבינה שזה טוב ויפה. הם אוהבים, היא יפה, יש לה אף סולד, עורה צחור, חכמה, אינטלגנטית. היא עוברת!
לימים הכירה בחור נשוי ושניהם עברו לגור יחדיו. כאשר נודע המעשה, ניתק האב קשר עימה והיא הייתה משולה כמתה בעיניו.
האם לעומתו, נותרה רכה ואוהבת ולא יכלה להיפרד מבתה. רק עם הולדת הנכד הכיר בה אביה .
שנאתי אותו על התנהגותו. נקיטת צעדים דרסטיים כאלה כלפי ילדך הרך הינו צעד אלים וּבעבורי זו נטישה. אני מתארת לי שיהיו רבים שיצדיקו הורים, שיבינו ועוד כמה ש..... אין בכוונתי להתווכח עם איש. עובדה שאירוע כזה לא נשכח עשרות שנים, ועדיין הוא פצע חי עם חיפוש דרך למחילה.
הורינו, יוצאי אירופה, פגומי כרומוזוני הנפש, חלקם הגיעו ממחנות ריכוז, חלקם הצליחו למלט נפשם בעור שיניהם אך נותרו קרועי נשמה.
המשפחה עבורם הייתה ערך עליון ואיש בל יהין לפרקה. למרות כל האמור דלעיל. עדיין זוכרת בכל תא בגופי את היום ההוא בו אני נזרקתי לרחוב, לתחנה המרכזית של אז, ברגע שאבי גילה כי אני יוצאת עם איש שהיה בסטטוס נשוי. הייתי בת ,20 נערה שמעולם לא עזבה את ביתה , עד אז, ואפילו לא לטיולים בצופים.
אימי נהגה לומר באדיקות "ילד צריך שתהיה לו ארוחה חמה, מיטה נקיה ועליו ללמוד, ללמוד ולהשיג ציונים טובים". אני זוכרת כמה בעטתי בערכים אלו, כמה בזתי להוראות קבע אלו. לכמה מההוראות האלה אני מתגעגעת היום; הקידוש, הארוחה המשפחתית, מטלות קטנות שהוטלו עלי, שטיפת כלים וכבוד הבית. הזיכרון המתוק מכל היה אותו טרנזיסטור חום קטן, שקיבלתי ליום הולדתי, עם בטריות ענקיות. יומים ולילות הייתי נצמדת ולומדת שירים עם מאיר הרניק וכל תמצית חיי הייתה רדיו והדרכה ב"צופים", הס מלהזכיר לימודים.
מול ערך המשפחה שנשמר כמעט ללא כל הגבלה, למרבית הפליאה זריקת ילד מהבית הייתה די קלה. היינו ילדות תמימות. גרנו בבית ההורים, הלכנו לתנועת נוער, למדנו, עבדנו, ומקור החום, להבנתו דאז, היה הבית ופתאום באה רעידת אדמה. הכל משתנה. אני לא שווה, או , אני שווה כמו זו שמסתובבת ברחוב (אסור להשתמש במילה ההיא ה"פשוטה").
כיצד ייתכן שאבי שהיה תמצית חיי ואני הייתי עבורו האושר הנכסף הגיע יום אחר וסגר מעגל אהבה כל כך חם ובטוח. איך יתכן שההורים, שניהם, לקחו סיכון אדיר לחיי. היום אני יודעת בביטחון כי מה שהיה צריך אז זה רק לחבק, לנשק, לאהוב. לעטוף אותי בטונות של אהבה, חום וביטחון. חכמה שכמותי, כמה למדתי, כמה חקרתי, כמה צלקות הותרתי על גבי, מוחי ונשמתי עד שהיה לי העוז לבוא, לדרוש ליטוף ולגרום אושר לשני הצדדים.
למודאגים ולכואבים, שבתי הביתה אחרי מספר ימים. הוריי היו אבלים. לא נסלח לי הנושא. שנים התהלכתי עם תחושת אשמה, חשתי פושעת ואפילו הואשמתי על ידי אימי במות אבי.
לימים אזרתי עוז להבין שבעצם חום לא היה בבית הזה, היו ארוחות חמות וסדין נקי. התרכובת או אפילו התערובת הזו לא די בה לנשמת הילד.
אבל, לא על זה אני רוצה לספר לכם. אני רוצה לספר לכם על אובדן התמימות, תום עידן הפשטות. זו רעידת אדמה, העולמות מתהפכים ופתאום מהמקום הכי מוגן הפכתי לחשופה לעולם של רוע, ניכור והחל עידן אחר שהתפתח לאיטו לרע ולטוב . החלה חשיפה לחיים.
כן, אני יודעת, אתם בוודאי תשאלו למה התחלתי עם המשפט הראשון על זו שאמרו עליה שהיא יפה והיא תעבור.
תעבור? היכן? מה?
כנערה היה לה סיכוי טוב לעבור בסלקציה של הגרמנים. אלה היו המשקפיים שלהם דרך דרך האולטרא-וי של הנאצים אף שגרו כבר בישראל .
יופי היה תנאי לחיים . היום אותה אישה, בתם, עשתה טיפול רדיקלי בפניה בכדי להיות צעירה, מתוחה ויפה. היא ממשיכה לטעון בתוקף שלא בשביל היופי עשתה זאת כי מיום לידתה היא כבר עברה את הסלקציה.
בדרך לביתי, עת ליל, אחת אחר חצות, מתנגנת ועולה המנגינה שייכת או לא של אלתרמן "איתך בלעדייך" (יהורם גאון).
"על ערפל גופך גופי מתגעגע
טוב לי ומוזר לי בלעדייך להיות
השעון גמגם דבר מה אני יודע
הוא רצה לומר אחת אחר חצות .....
תניני גם אני להתקטן בגובה
תניני גם אני ריסיים להגיף
ולצאת לדרך ולשאת את שובל
זיכרונך השט מלילה אל אביב
מה איכפת אם גם סכין שלום שוכח
כבר בגב תקענו פעם זה לזה
על אשר עיני זנתה ותתפקח
וצעיפך הדק נדרס ויתבזה…….. "
ואני מזילה דמעה של אושר על היותי אני.
תודה.
