שיר:
סונטת החריזה הענייה/אנדרס אלוי בלנקו מספרדית: טל איפרגן

אַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת הַלֶּחֶם שֶׁלַּשְׁתָּ בְּמוֹ יָדְךָ,

מַגִּישׁ לִי אֶת הַלֶּחֶם שֶׁנֶּאֱפָה בַּתַּנּוּר שֶׁלְּךָ,

מַעֲנִיק אֶת הַלֶּחֶם שֶׁנִּגְרַס בַּמַּטְחֵנָה,

אֶת הַלֶּחֶם שֶׁתָּפַח בִּזְכוּתְךָ, אַתָּה נוֹתֵן לִי.

נוֹתֵן אֶת הֶחָוָּה שֶׁלְּךָ, עֲטוּפָה בְּכַף יָדְךָ,

מַגִּישׁ לִי עֲרוּגָה בְּפִנָּתְךָ הַשְּׁקוּעָה,

מַעֲנִיק לְגִימָה מִמְּךָ, טִפָּה מִצִּמְאוֹנְךָ הַסָּחוּט,

חֲלִיפָה שְׁטוּפָה בְּזֵעָה, נוֹתֵן אַתָּה לִי.

נוֹתֵן, הוֹ חוּאַן, אֶת אֲצִילוּת הַקַּמְצָן שֶׁבְּךָ,

מַגִּישׁ לִי, הוֹ חוּאַן, רֶוַח שֶׁל עָנִי,

אֶת אֱמוּנָתְךָ הַבְּרוּרָה, אֶת צִדְּךָ הַכֵּהֶה.

וַאֲנִי, נוֹתֶנֶת לְךָ, לְמַעַן

כָּל אֲשֶׁר לוֹ אֲנִי מְקַוָּה,

אֶת הַהַמְתָּנָה הַחֲשׁוּכָה שֶׁעִמָּהּ

אֲנִי הוֹלֶכֶת אַחֲרֶיךָ,

וְאֶת הַלֵּב הַבָּהִיר, עִמּוֹ אֲנִי

אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

SONETO DE LA RIMA POBRE

ANDRES ELOY BLANCO

Me das tu pan en tu mano amasado,

me das tu pan en tu fogón cocido,

me das tu pan en tu piedra molido,

me das tu pan en tu pilón pilado.

Me das tu rancho en tu palma arropado,

me das tu lecho en tu rincón sumido,

me das tu sorbo, a tu sed exprimido,

me das tu traje, en tu sudor sudado.

Me das, oh Juan, tu dame de mendigo,

me das, oh Juan, tu toma de pobrero,

tu clara fe, tu oscuro desabrigo,

y yo te doy, por lo que dando espero,

el oscuro esperar con que te sigo

y el claro corazón con que te quiero.

*

אנדרס אלוי בלנקו נולד בוונצואלה בשנת 1896. הוא היה עורך דין, הומוריסטן, משורר, מדינאי ופוליטיקאי.

ב-1918 קיבל מענק אמנותי ופרסם את יצירתו הדרמטית הראשונה. במקביל נעצר כי השתתף בהפגנה נגד השלטון, בזמן שהיה סטודנט לעריכת דין.

כעורך דין המשיך לכתוב, וב-1923 קיבל את הפרס הספרותי הראשון שלו. הוא טס לספרד לקבל את הפרס ונשאר בה כמעט כשנה. משם נדד לקובה, יצר קשר עם אנשי רוח קובניים וונצואליים, שחיים בחרם בגלות, דבר שהביאו לפרסם באופן בלתי חוקי עיתון המתנגד לשלטון.

בהתקוממות אזרחית-צבאית נגד הדיקטטורה בשנת 1928, נלקח אנדרס כשבוי ושוחרר ב-1932 עקב בעיות בריאותיות. זאת בעוד נאסר עליו להיות חלק מכל הפגנה ציבורית.

עם שחרורו חזר לכתוב ולפרסם חלק משיריו המוכרים, והחל להתערבב בפוליטיקה בתפקידים שונים באופן מבוקר. ב-1937 ייסד מפלגה דמוקרטית לאומית, והפך נציג בקונגרס. הוא המשיך לפרסם  ולעבוד למען המפלגה הדמוקרטית, וב-1948 נבחר לשר החוץ של ונצואלה.

בעקבות המהפכה הצבאית היה עליו לצאת לגלות. הוא הגיע למקסיקו, שם הקדיש את כולו לשירה במשרה מלאה.

ב-1955 נהרג אנדרס בתאונת דרכים.

בחלוף 50 שנה למותו לא צוין מותו הטרגי ולא הוזכרו ערך וחשיבות שיריו ופירושם החברתי. רק בשנת 2014, באנתולוגיה עממית, זכה להתייחסות על אישיותו רבת הממדים, שכללה אנושיות ואצילות אין-סופית. אנדרס היה משורר של אידאליזם, של עדינות ומחויבות לחופש הדמוקרטיה. הוא היה רגיש חברתית באופן יוצא מן הכלל, והביע זאת בכל אחת מיצירותיו.