על רכבות מדומות ומכתבים אמיתיים
בשנת 1937 ראה אור לראשונה ספרה של לאה גולדברג – "מכתבים מנסיעה מדומה". סיפור אודות מסע שלא התרחש, אלא בנשמתה ובדמיונה של המספרת. מסע של זיכרון וערגה, של תקווה וצער.
לאה גולדברג מספרת אודות עצמה, אך עושה זאת מתוך תחפושת, דרך מילותיה של רות, נערה הנושאת את שמה של הגיורת התנכ"ית, מייסדת שושלת מלכות דוד. אותה היא שולחת אל מקומות שמעולם לא ביקרה בהם, אל אתרים ואנשים שמעולם לא הכירה. במכתביה היא שוזרת מילים מלאות רגש, המתוות את נתיב מסעה – בריחתה, לא אל דמותה של נעמי, אלא דווקא הרחק ממנה, הרחק מייצוגה המחופש - "עמנואל".
לכאורה, אין היגיון במעשיה של גולדברג, בפרט לאור העובדה כי היא מסגירה את מגמת המסווה כבר בהקדמה הפותחת, עם הצהרת כוונותיה המפורשות. כיצד ניתן אפוא להאמין לחיזיון האשליה שהיא נוסכת בידה האחת ומפריכה בידה האחרת?
אפשר ומניעיה של גולדברג נבעו מידיעה או מחשש, כי חשיפת המימד הרכילותי עם הסגרת השמות הייתה מסכלת בעד קריאה מעמיקה יותר בדברים שביקשה לומר. שכן, גולדברג אינה חפצה לספר סיפורי אהבה פשוטים, רגשניים, כדרכם של רומנים סוחטי דמעות. ברצונה לתאר פסיפס רחב יריעה, להשתמש בחוויותיה כמצע בסיסי, הכרחי, שיכיל ויישא את מלוא המשמעות שבכוונתה ליצוק עליו.
אפשר ומניעיה נבעו מאותו רצון אנושי - מגונן, להותיר את מה שפרטי - פרטי ואת מה שאישי – אישי. תמיכה במגמה זו מצויה בציטוטה של גולדברג מתוך כותרת מאמרו של פיקו דלה מירנדולה - "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו": "הלא תבין, העיקר הוא אותו ה"עוד משהו". כי "כל הדברים שבעולם" ביני ובינך מה הם?". זו הנקודה האישית, הפרטית, המבדילה סיפור אחד ממשנהו ומעניקה לו זכות של קיום במרחב. אך זו אותה נקודה אישית, פרטית, שנדרשת להישאר כזו, על מנת שלא יאבד הסיפור מטעמו המיוחד, שלא יאבד אותו "משהו" השומר עליו פרטי ואישי כפי שהינו.
גולדברג מלבישה עצמה ואת אהובה כשחקנים, אך באותה יד הפכפכה ומלאת סתירות מסבירה כי הינה עושה זאת "כמו שהציג ואכטאנגוב את "טורנדוט": השחקן מתאפר על הבימה לעיני הקהל – אל לשכוח שהוא שחקן ולא בן מלך סיני!".
טורנדוט היא נסיכה יפיפייה וקרת לב המצוּוה להינשא למחזר שיענה נכונה על שלוש חידותיה. מי שייכשל – יוצא להורג, על פי הוראתה של טורנדוט עצמה, המבקשת לנקום בכך את רצח אחת מאימותיה הקדמוניות.
כלאף, נער צעיר, נשבה בקסמיה של הנסיכה היפה והאכזרית; חרף הסיכון הוא מעז להתייצב מולה ואף משיב נכונה על שאלותיה. טורנדוט זועמת אך כבולה בגורל נישואיה הבלתי נמנע, מחויבת לציית לחוזה המלכותי. מתוך מחוות אהבה או אצילות נפש, מציע לה כלאף דרך מילוט אחת: עליה לגלות את שמו ואז תוכל לעשות בו כרצונה. השם הוא הכוח שבאמצעותו תוכל לשלוט בו ולהחזיר לעצמה את השליטה על חייה.
אהבתו החד צדדית, הבלתי ממומשת של כלאף ואחריתו הטרגית של הסיפור - אליהם רומזת גולדברג, באהבתה החד צדדית והבלתי ממומשת ל"עמנואל" עלום השם. עמימות זהותו היא הכוח היחיד המצוי בחזקתה, השליטה היחידה המתאפשרת לה תחת הנסיבות הסבוכות והקשות שחוללו רגשותיה.
מספיק היה לה, לגולדברג, לציין את השם "טורנדוט", כדי להביע נקודה זו. אולם באותה נשימה היא מקפידה להזהיר עצמה מפני אמונה באשליית "המתחזה" על הבמה, מפני התמסרותו המוחלטת של השחקן לתפקידו. יתר על כן, היא מקפידה לאזכר גם את שם הבמאי, וכטנגוב, ש "טורנדוט" הייתה עבודתו האחרונה. כך היא נושאת עצמה – ואת קוראיה – אלא עבודותיו האחרות ואל אחת בפרט, מעניינת, חשובה ומפורסמת לא פחות, זו שבגינה זכה להכרה ולתהילת עולם: "הדיבוק".
"הדיבוק" הינו סיפור מיסטי – פולקלוריסטי אודות רוחו של צעיר בשם חנן, הנכנס בגופה של אהובתו, שעה שעומדת היא להינשא לאחר. על אף שלא נקשר קשר של ממש ביניהם, הייתה אהבתו של חנן חזקה יותר מסדרי הטבע: הידיעה על האירוסין מהממת ומכניעה את גופו, אך נשמתו מסרבת לעזוב, לא את המקום ולא את האהובה - לאה.
את כוחה העוצמתי של אהבתה חושפת גולדברג אך ברמז: היא מספרת בגלוי על אהבתו הטרגית של נער אמיץ לנסיכת הקרח, אגדה המתרחשת בממלכה רחוקה, ומצביעה בחשאי על אהבה מציאותית וקשה הרבה יותר, אהבה שאותה היא חייבת לעזוב, כדי להישאר בחיים.
הן במילותיה המפורשות והן באזכורים הטרגיים שהיא מעלה, גולדברג אינה מותירה כל פתח תקווה לזה שהיא עוזבת כאן. אהובה נוכח, ואולי אף מצוי עמה עת שהיא כותבת לו את מכתביה, מכתבי "פרי בדידותה של רות", מכתבי פרי בדידותה . אך אותו אהוב אינו כותב אליה – לא בעתיד ולא בהווה: "אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מילות הגאולה המעטות ההן העלולות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין".
תיבת הדואר הגשמית אולי ריקה, אך את מגירות הנפש, תיבות הדואר של ליבה, ממלאת גולדברג עד להתפקע. התיבה והמכתב, ובפרט הנסיעה ברכבת שאינה אלא הזיה מדומה – כל אלה הופכים לסימן, ייצוג של יציאה למסע, שעל אף שאינו מתרחש בפועל, מצליח עדיין לכבוש מטרה אדירה ומשמעותית – שחרור מכבליה וחזרה אל עצמה.
רעיון דומה מבוטא גם בסרט "אנשי התחנה" - סיפור קטן אודות חברות גדולה ונסיעות מדומות מרובות.
תחביבו הגדול של פינבר מקברייד, איש נמוך קומה כבן שלושים, הוא רכבות. זהו גם משלח ידו המקצועי – מתקן רכבות משחק לאספנים בחנותו של חברו הוותיק, הנרי. משנפטר הנרי בפתאומיות, עובר פינבר להתגורר בביתו הישן של סוכן רכבת, אותו הוריש לו הנרי בצוואתו. שם הוא פוגש בג'ו אורמאס, צעיר פטפטן וטוב לב ובאוליביה האריס ששכלה את בנה הקטן בתאונה טרגית.
פינבר אינו כותב או מקבל מכתבים. למעט הנרי, נדמה כי אין לו חבר בעולם. הוא מקפיד להימנע מחברת אנשים ובעיקר מתגובותיהם העוקצניות והמעליבות. עם כל זאת, אחת מפעולותיו הראשונות, בהגעתו לביתו החדש, היא חיפוש אחר מקום לתלות בו את תיבת הדואר, המונחת כאבן שאין לה הופכין ליד דלת הכניסה.
סצנות ספורות לאחר מכן מבקש פינבר להשאיל ספר מהספרייה המקומית – להלן, לצאת במסע אל עולם המילים, המחשבות והרגש. הספרנית הצעירה מבקשת ממנו אישור כתובת – מכתב שקיבל ואשר יהווה עדות למגוריו במקום. כשמביא לה פינבר את המכתב – מכתב שאין לדעת ממי קיבל או מה תוכנו – יש בכך מן הסימן המייצג לחיבורו למקום ולאנשים שפגש ואשר למד להכיר ולאהוב.
ג'ו אורמאס הוא אולי הראשון הרואה בפינבר יותר מאשר את קומתו הגמדית; טיפוס קולני וקל דעת לכאורה, בן מסור ואדם טוב לב, ג'ו מבקש את חברתו של פינבר בכל הזדמנות, גם כאשר זה מביע התנגדות מפורשת ומורת רוח גלויה. כך הופך עניינו של פינבר ברכבות לעניינו של ג'ו: הוא מתלווה אליו בהליכותיו על "מסלולי זכות הקדימה", בתצפיותיו על רכבות ואף מצלם עמו את סרט "רדיפת הרכבות" הראשון.
גם הילדה קליאו מוצאת בפינבר עניין, לא בגין היותו נמוך קומה, אלא בזכות האדם שהינו ואהבתו לרכבות. כשהיא מזמינה אותו להרצות בפני כיתתה, היא אינה רוצה שידבר על מימדיו החריגים אלא על תחביבו המיוחד. פינבר מסרב בתחילה, אך לבסוף מתרצה ומגיע. להוציא ילד אחד שאינו מסוגל להתאפק מללגלג על מימדיו, ילדי הכיתה האחרים מגלים עניין כן בדבריו ובהרצאתו. תחביב הרכבות יוצא מנחלת הפרט אל נחלת הכלל.
פינבר מחפש את הבדידות, את הבריחה אל העצמי – הבריחה מאנשים ומתגובותיהם הנדהמות, המזלזלות, הלעגניות. הוא יוצא בעקבות הרכבות כדי להימנע מכל מגע אנושי. המפגש עם אוליביה, ג'ון וקליאו משנה את הרצון הזה. הרכבות ששימשו אותו כדרך מילוט, הופכות כעת לנקודת חיבור בינו ובין החברה סביב.
תחביב הרכבות של מקברייד משיק קווי דמיון לנסיעתה המדומה של גולדברג; לא רק ששניהם תלויים ברכבות לצורך מסעם, הרי שהשימוש שהם עושים בה הינו שימוש מטפורי יותר מממשי: הם יודעים את כל שיש לדעת אודות המקומות אליהם נוסעות הרכבות – האתרים, הנופים, מזג האוויר – אך הלכה למעשה, לא גולדברג ולא פינבר מגיעים למקומות אלה, ו-וודאי שלא באמצעות נסיעה ברכבות.
על אף קול התרועה הרמה המלווה את יציאת גולדברג למסעה, ניכר כי בתוך תוכה הייתה מבקשת שלא להצטרך באמת לבריחה זו; גולדברג כותבת על נסיעות כדי להחזיר לעצמה את השליטה על חייה, שליטה שהתערערה בגין נסיבות אהבתה, כאשר לאמתו של דבר הייתה מבכרת להישאר באותו מקום, בחברתו של האהוב שהוא הסיבה לבריחתה מלכתחילה.
פינבר אינו רוצה לברוח – הוא חש שהוא חייב: ההיצמדות לרכבות היא ניסיון להשתחרר מחיים שהתערערו בגין תווית חיצונית שנכפתה עליו. זהו צורך להימצא לבד תוך תנועה מתמדת במסע בלתי פוסק למקום שאינו "כאן", צורך להשתייך לדבר גדול יותר ממנו, גדול יותר ממצבו.
גולדברג ופינבר מנסים לברוח מעצמם – לא בגלל שנאת ה"עצמי", אלא דווקא מתוך אהבתו, מתוך הרצון להציל את ה"עצמי" ממלתעות האחר המכביד עליו, המקשה, המענה.
ב "מכתבים מנסיעה מדומה" ו "אנשי התחנה" לא ההגעה היא העיקר, כי אם הדרך. הגילויים המתחוורים בתוך המסע, מסע לעבר, מסע לשום מקום לכאורה, הם שיוצרים את החיבור האמיתי ל"אני". על אף שהם נושאים על גבם מטען של תוגה ועצב, מסעם הבדיוני של לאה גולדברג ופינבר מקברייד מאפשר להם לפרוק את מטענם בצד הדרך ולמצוא, באופן מציאותי ביותר, את השלווה הפנימית המובטחת להם, בסיומו.
