מאמר:
כמו סאגה/ משה גרנות

על ספרו של יוסף כהן-אלרן "הגדת הפרת – שירים אוטוביוגרפיים"

צבעונים 2019 112 עמ'

הגדרתי את ספר השירים המעניין הזה של יוסף כהן-אלרן כ – "כמו סאגה", כי יש בו היסודות המקובלים על סוגה זאת: תיאור אפי של קורות משפחה אחת לאורך דורות, אלא שכותבי הסאגות במאה העשרים, כמו "אגדה לבית פורסייט של ג'ון גאלסוורתי, כמו "תולדות משפחה אחת" של א. א. קבק, כמו "משפחת מושקאט" של יצחק בשביס זינגר – התפרשו על יריעה רחבה מאוד שהכילה מספר רב של כרכים, ואילו יוסף כהן-אלרן הוציא מתחת ידו ספר שירים  בן 112 עמודים בלבד, אלא שכאמור, מבחינת התוכן מדובר בהחלט במאפיינים של סאגה.

רוב השירים בספר שלפנינו הם בעלי מאפיין אפי, הם אמנם מתרכזים בזיכרונות של הדובר, אבל מתפרשים אל הדורות שקדמו לו, ולדורות שיבואו אחריו.

אני מרשה לעצמי להקדים מעט מילים לעיון בספר עצמו: עד שנות השישים המאוחרות ההוויה הארצישראלית זעקה את שלילת הגלות על כל ביטוייה, כי הרי מלחמת העולם השנייה חשפה בכל זוועתו את הכישלון הקולוסאלי של הקיום כמיעוט בין הגויים. ההנהגה הפוליטית, ומתווי דרך התרבות באותם ימים הצביעו על צדקת דרכה של הציונות כסיבה מכרעת לצורך ב"כור היתוך" של יוצאי כל הגלויות, ויתור  סוחף של כל מה שהגלות הביאה לעולם, ויצירת "יהודי חדש". קשה להתווכח עם הנרטיב הזה, אבל באמת האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של מאוויים, של יצירה, של געגועים לעצמאות, של תפילה זכה לישועה באחרית הימים? גדולי רוח בעלי שם עולם צמחו בגלות, שירה וסיפורת מהמיטב שבספרותנו צמחו בארצות הפזורה – הרי אלה אוצרות שאין ערוך להם. התפכחנו מאז, ואני מניח שעזרה לכך העובדה שקרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ישראל ובעולם מדברים עברית, דבר שנראה בראשית ימיה של המדינה כחלום רחוק – אז דיברו בארץ בשבעים לשונות. העובדה הזאת מילאה אותנו ביטחון שאפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות, מותר לחקור, וכן, מותר גם להתגעגע. רובנו המוחלט באנו משם, ואסור לנו להביט אחורה רק בזעם, שמא נאבד תועפות חכמה ויופי – ונתעלם מעצמנו.

כן, מותר להתגעגע אל העולם ההוא, שכמכלול היה כישלון לאומי מבהיל. ולא רק מותר, אל אף רצוי, וגם חובה, לזכור מאין באנו, שהרי להוציא מיעוט מבוטל, רובנו באנו משבעים גלויות, ועצימת עיניים אל המקורות האלה היא חטא גדול לאמת. יוסף כהן-אלרן פוקח עיניים לרווחה בתארו את העולם ההוא, הגם שהוא עצמו חי בו רק שמונה שנים, ואחר כך עלה עם משפחתו ארצה ב 1951. השירים (האפיים ברובם) הם עדינים ורגישים מאוד, ומתארים את העיירה חילה, שמדרום לבגדד, שמשתמרים בה שרידי בבל העתיקה, עיירה שבה נולד, ושבה חיו כאלף יהודים. הוא מתאר את ההווי בעיר השלווה – אביו לוגם קפה, והילד תוהה על מה אביו חושב, אביו יושב כמו מלך בחנותו, ומזמין לקוחות מוסלמים. הסרטים שהילד רואה בקולנוע משאירים אותו נדהם אל שיגעון האהבה והתשוקה. הוא נבהל כאשר אווירון חותך את האוויר במסך ופונה ישירות אליו. הילד רואה שור מכוסה עיניים סובב סביב באר, והאב מסביר שלולא כיסוי העיניים השור היה משתגע כשהיה מבין (למרות שהוא שור)  לאיזה גורל אכזר הוא נדון ("במזל שור", עמ' 34).

השירים מזכירים, כמובן, גם את הדביקות של הקהילה היהודית שבעיירה למסורת: קוראים בלילה לסליחות (הילד, כמובן איננו מבין את מילות התפילה). אחד האחים מעשן סיגריה בשבת, אבל כשהוא ראה את אביו מתקרב אליו, הוא מכניס את הסיגריה הבוערת בכיס, כדי שאביו לא יידע שהוא מחלל שבת, כשלמרות הכווייה, הוא עמד וחייך. את הדובר מביאים לבית ספר יהודי, שם מלמדים אותו, כמו בחדר במזרח אירופה – "אלף – קמץ – א‏‏‏‏‏ָ".

למרות כבלי המסורת, אחד האחים מתאהב בשרידת השחיטה של הארמנים, שמוכנה לוותר על דתה למען האהבה, ומוכנה לעלות עמו לארץ ישראל ("תמרה סיפור אהבה" עמ' 48-46).

הילד משגיח על אימו שאופה מצות לפסח בטבון, שמאכילה אותו בדג, כמו שיונה מאכילה את גוזלה. היא קונה חלב אצל מוסלמית שחולבת את הפרה לעיניה, ומשקה את הילד בחלב שרתח. היא גם מאכילה את היונים שלדעתה מודות לאל על המזון שהן מקבלות. הילד שהיה נפעם מהכוחות האדירים של האם שנישאה בגיל חמש-עשרה, ובגיל שש-עשרה היא כבר ילדה את הבת הראשונה, שאחריה נולדו בשרשרת עוד שבעה ילדים, כך שמעולם לא חדלה להיניק, והדובר, בן הזקונים ינק במשך שנים, כי לא היה לו "יורש" על הדדים.

ההורים בימים ההם היו טרודים מאוד בפרנסה ובגידול הילדים הרבים, והם לא חיבקו, ולא נישקו את ילדיהם, את החסר הזה ממלא הדובר בבגרותו כשהוא מחבק ומנשק לילדיו, ואילו הוריו היו בחיים – היה מחבק ומנשק גם אותם.

הדובר תוהה כיצד התייחדו ההורים בקיץ, כאשר בעטיו של החום הכבד - כל המשפחה ישנה על הגגות. המסקנה: בוודאי נזרעו הזרעים רק בחורף...  (,בלילות הקיץ", עמ' 39). הספר סוקר את נתיבות חייהם של דודותיו ודודיו, ונדהם על כך שיש ביניהם בהירי שיער וכחולי עיניים, ומרמז לעקבות שהשאירו הכובשים השונים ששטפו את עיראק - בוודאי התערבבו זירעונים וביציות.

שיר מלא סמליות הוא "מפריח היונים" (עמ' 18), שבו מתואר כיצד היונים מוותרות על החופש שלהן למען הגרגירים שמפריח היונים מפזר להן, והן לא יכולות לדעת שההאבסה הזאת נועדה להביא למותן בשחיטה. אם נרצה או לא נרצה, הרי כאן מרומז מצבנו בגולה – למען "סיר הבשר" ויתרנו על החופש, ובסופו של דבר ויתרנו על החיים בפוגרומים, בגזירות, בגירושים, ובסוף גם בהשמדה המונית.

את הפרידה מהעיירה מתאר הדובר בצורה מרגשת: נהר הפרת בוכה על העיירה המתרוקנת מיהודיה, ותופרת מוסלמית שמצאה פרנסתה אצל אביו, רצה אחרי האוטובוס (שמביא את היהודים לבגדד, ומשם למטוס שיביא אותם לארץ ישראל) בתלונה מרה שמשאירים אותה לאנחות.

היהודים קיבלו דרכון בלי זכות לחזרה, ובארץ הם נקלטים באוהל ברזנט, כמו אוהלי החיילים בעיראק, ולאחר זמן מקבלים צריפון. ההורים אינם קולטים את השפה, ועכשיו הילד, כבר בן עשר, מבין סוף סוף את המילים שבסידור התפילה, והוא גם המדריך אותם בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. הילד קיבל תפקיד של פה ועיניים לאבא ("שפתיה אנשק" עמ' 72-70; השיר ראה אור לראשונה באנתולוגיה "עורי שפת עבר" , צבעונים 2018). הדובר רואה את אביו בוכה בצריף במעברה, ולימים ביום חתונתו של הדובר על כך שאין בידו להעניק לו דבר ביום חגו.

שיר נוגע ללב הוא "הים הגדול" (עמ' 65-64): הילד שהיה רגיל לראות את הגדה השנייה של הפרת, רואה פתאום את הים הגדול, והוא תוהה על הקו שמחבר בין הים לשמיים באופק, האם ייתכן ששם נשפכים המים אל סוף העולם?

הדובר מתאר עת ההווי במעברה – סרטים עם פריד אל-אטרש בקולנוע אחד, וסרטים עם בוקרים, אינדיאנים , ויטוריו דה סיקה, ג'ינה לולובריג'ידה, סילבנה מנגנו – בקולנוע השני – לא תמיד נכנסים עם כרטיס. וכן יש גם חפלות עם זמרות ורקדניות המנענעות את משמניהן בבית הקפה שבמרכז המעברה בלילות שבת.

קראנו איך נישאו אחיותיה ואחיה של אימא, והנה, שוב תיאור איך נישאות אחיותיו של הדובר: הראשונה בשידוך, השנייה בחיזור והשלישית באהבה, כאומר – הנה התערינו בהוויה הישראלית; אבל לא ממש: אחת האחיות יולדת רק בנות, והבעל זועם, מרוב פחד היא יולדת בן, ואחריו שוב שתי בנות. האחות המיוגעת הזאת נפטרת בגיל 58.

הדובר עצמו יועד כבר בילדותו לבת דוד בעלת עיניים כחולות, אך הגורל רצה שיישא לאישה בהירת שיער ועיניים כחולות אחרת, אותה פגש  במועדון ריקודים רוסי, שם רקדו פולקה, טנגו וואלס.

כצפוי מסאגה, השירים מדלגים מדור הסבים (סבתא סמרה ג'ורי), דרך דור ההורים, דרך דורו של הדובר – אל דור הילדים, והדובר מתייסר שלא שאל יותר את הוריו על ילדותם ועל אהבתם ("לא שאלתי", עמ' 102), שאילו עשה כן, הייתה הסקירה השירית שהפיק הרבה יותר עשירה. הדובר יודע כי הארץ, ממנה הגיע לארץ ישראל, חרבה במלחמות, אבל כל זה איננו יכול למחוק את זיכרונות הילדות שלו:

רק אזכור כי שם חייתי

רק אזכור כי שם גדלתי

כי תמונות הילד ההוא

אשר הייתי

בשק ליבי נשאתי                   ("חרבה הארץ ההיא", עמ' 106)

 

ציינתי כבר לעיל כי לשירים, המעלים זיכרונות, יש תבנית אפית, ולכן אין המחבר מתהדר בלהטוטים של לשון פיגורטיבית. אפשר לומר שבמכוון הוא נמנע מכך, כי החשוב כאן הוא התוכן והמסר, ובכל זאת נמצא במספר שירים אנאפורות, למשל בשיר "על כיסאו אחי" (עמ' 86-85): "מכל אהבות שהיו לו / מכל חיבוקים שחבק / מכל נשים שרצו בו...", או בשיר,שהוזכר לעיל, "לא שאלתי" (עמ' 102): "לא שאלתי מעולם / לא חקרתי דבר / לא את אבי ולא את אימי...", ויש אפילו שיר מחורז בחלקו – "פרידה מאח" (עמ' 102): "השמש כאן זורחת / עם קרן אחת שבורה / אותה עמך לקחת / אל דרך הגבורה..."

ספר שירים זה מרגש מאוד ומשאיר רושם עז על הקורא.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים