פרק מספר:
גן־העדן של הרווקים / הרמן מלוויל מאנגלית: לאה פרייליך-ילינק


הוא שוכן לא רחוק מטֶמְפֶּל בָּר.[1]

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה להימלטות ממישור לוהט אל גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְלִיט ומטונף בזוהמתו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בֶּנְדִיק,[2] הטרודים במחשבות על גֵּאוּת מחירי הלחם וּמַפָּל התינוקות, ומצחם חרוש קמטוטים – אתה סובב בזריזות, בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך אפלולית מבודדת, שלצִדיה עמודי־תֶּמֶךְ כהים, חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו הנטרף בדאגה, ומשוחרר מכבליך – עומד אתה באכסדראות גן־העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות־המדבר שבסהרה, קסומים הם איי החורשות בערבות של ירח אוגוסט, מרנינה היא אמונה זכה מבין אלף מחשבות־אוון; אבל מתוק יותר וגם קסום יותר, מרנין מכול, הוא גן־העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המדהימה.

מהורהר ושָׁלֵו התהלך באכסדראות; התענג, לְגוֹם מזמנך הפנוי בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ וּשְׁהֵה בספרייה העתיקה; לֵךְ להתפלל בקַפֵּלָה המגולפת – אבל עדיין רק שמץ ראית, דבר אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק בטרם סעדת בחברת קבוצת הרווקים, וראית את צהלת עיניהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לְךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הבהול אלא בשקט: באירוע פרטי, בשולחן אישי, כאורח שהוזמן בלבביות על־ידי איזה טמפלר נעים־הליכות.

טמפלר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה ג'ילברט[3] היה טמפלר, כמדומני. האם הֵבַנּוּ את דבריך? האם רומז אתה שהטמפלרים המפורסמים עדיין קיימים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עִקְּבֵיהֶם החמושים וקרקוש מָגִּנֵיהֶם כבשעה שבה האבירים־הנזירים עטויי השריון היו כורעים לפני לחם הקודש. אביר־נזיר המפלס את דרכו לאורך הסטרנד יכול היה לבטח להציג מחזה מרתק. מחוכו המבהיק ומעילו הצח, שאוֹמְנִיבּוּס הכתימו בבוץ, וזקנו הארוך על־פי תקנון המסדר ופניו השעירות כפני נמר; כיצד הייתה נראית רוח־הרפאים הקודרת הזו בין האזרחים קצוצי־השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על קמילה מוסרית שפגעה לבסוף באחווה הקדושה הזו. אכן, לא נמצא אויב חמוש אשר יכריעם בסיף, אבל תולעת העושר חתרה תחת מעוזם, כרסמה בלב שבועתם, שבועת אבירים, נגסה בנדר פרישותם, עד שלבסוף התרופפה הסגפנות הנזירית והפכה למשתה הוללות, והאבירים הרווקים מתוקף שבועתם היו לצבועים ולמופקרים, ותו לא.

אבל על שׁוּם כל זה, בהחלט הופתענו לשמוע שהאבירים הטמפלרים [אם הם קיימים בכלל] עברו חִלּוּן מושלם כל־כך, עד שהידרדרו מבקשת תהילת עולם בקרבות למען ארץ־הקודש,  לחיתוך צלי־כבש בשולחן הסעודה.

 

האם, כאָנַקְרֵאוֹן,[4] סבורים עכשיו הטמפלרים המדולדלים הללו כי מתוק הוא לאין־שיעור ליפול חלל בנשף מאשר בקרב? ולחלופין, באמת, כיצד ייתכן שנותר שריד כלשהו למסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם המעוטרות בצלב אדום מעשנים בדיוואן![5] טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע־פלדה, בחנית ובמגן עד שהרכבת כולה נראית כמו קטר מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ וּרְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הַבֵּט בדמויות האבן האצילות השרועות שם, זרועותיהן שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת עולם החפה מחלום. כימים שקדמו למבול, האבירים־הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השם, והאגודה הקיימת רק בשמה, והמגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף־עור מבריק; החרב הארוכה כפולת־הפיות – בקולמוס חד־קנה; הנזיר הנדבן, המחלק עצת סתר חינם אֵין־כָּסֶף, מייעץ עכשיו בתשלום; מֵגֵן הסקרופג נדרש כעת להגן על יותר מעניין אחד [אם הוכשר כראוי להשתמש בִּכְלֵי־זֵינוֹ]; הפותח ומטהר את דרכי המלך אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עכשיו אחריותו היחידה היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי־המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסרצן,[6] ההודף חודי חניתות בעכו, נלחם עכשיו על חודו של חוק בווסטמינסטר הוֹל.[7] הקוֹבַע הוא פאה. הטמפלר, שהזמן שלח בו את מטה קסמיו, הוא עורך־הדין כיום.

אבל, כרבים אחרים שנפלו מֵרוּם תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אבל ענוג משנפל על הארץ – נפילתו של הטמפלר הפכה אותו דווקא לברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומר, שאותם חיילי־כהונה קדומים היו במקרה הטוב נרגזים ונרגנים. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי־המתכת של ברמינגהם,[8] הֶהָיָה ביכולתן להעניק לך או לי לחיצת־יד חמה? נשמותיהם הנזיריות, הגאוותניות, השאפתניות, נלפתו כדף־תפילה בתוך מסגרת־זכוכית; פניהם נחבטו בפורענויות. איזה מין נועם־הליכות שָׁרָה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים – המארח הנלבב מכל, רֵעַ לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם – שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, סמטאות וקמרונות, שבילים ומעברים, אולמות סעודה, חדרי־אוכל, ספריות, טרסות, גנים, שבילי־הליכה רחבים, מעונות וחדרי־פרפראות – כולם מכסים חלקת־קרקע נרחבת ומתקבצים ברובע מרכזי, וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. שום מקום בלונדון אינו מציע לאדם המבקש לו שקט, מחסה נעים כל־כך.

הטמפל הוא אכן עיר לעצמה. עיר שנספחים לה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט שלעיל. עיר שיש לה פארק וערוגות פרחים וגדת־נהר – התמז בקטע אחד שלו שוטף שם כנהר הפרת הענוג, שזרם בגן־העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך כדי חילוף תנוחה של מגפי־העור הם מתאמנים במַעֲנֵי־שנינה מתוך שיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המשתאות מלמדות אילו אַנְשֵׁי־שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולוֹרְד צֶ'נְסְלוֹרִים[9] – נמנו בשעתם עם הטמפלרים. חרף זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אַתֶּן, המוּזוֹת – אם אנשים טובי־לב שברכותיהם טובות עוד יותר, אם אנשים שנפשם שופעת ומרתפיהם שופעים עוד יותר, אם אנשים הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות משובחות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אַלְמוֹתִי, רִשְׁמוּ לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.[10] ושל אחיו רם־המעלה.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמִתי האחד והיחיד, חובה עליך להיות עורך־דין או סטודנט למשפטים ולהצטרף למסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה אשר למרות היותם טמפלרים אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי־הימים, שאינם טמפלרים מֻרְשִׁים. נניח שאתה, בהיותך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או שהִנְּךָ מלומד־שוחר־שקט, שאינו נשוי ושבדידותו הערֵבה של המקום מהלכת עליו קסם, והוא משתוקק לנטות את אוהלו המֵצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים – אם כך הוא, אֲזַי שׂוּמָה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר, ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו אשר נשא חן בעיניך.

כך משער אני, פעל ד"ר ג'ונסון[11] – לכאורה אלמן ובנדיק, אך בפועל רווק, כשהתגורר כאן זמן־מה. כך פעל גם צ'ארלס לאמבּ,[12] רווק ללא ספק ונשמה טובה וְיִקְרַת־מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מסדר־הפְּרִישׁוּת, סעדו, ישנו והסתופפו כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת־דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ־גבינה הוא מחורר לגמרי, לִפְנַי וְלִפְנִים ולכל עבר, בתאי המסתור של הרווקים. מְעוֹן שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שהוגה אני במתיקות השעות שחלפו עליי שם בהנאה מהכנסת אורחים כה נלבבת בצל הגגות ההם עתירי השנים, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שָׂאוּנִי בחזרה אל וירג'יני הקשישה".[13]

 

כזה הוא אם כן בקווים כלליים גן־העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר־צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, נענה להזמנה לסעוד עם הבָּרִיסְטֶר[14] המצוין, הרווק והבֶּנְצֶ'ר[15] ר.פ.ק. (הוא אכן נושא בתואר הראשון והשני, וראוי שיישא גם בשלישי; בזאת הריני מסמיך אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחזקה בין אצבע לאגודל העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האוּלְמוּס מס'... טמפל".

בתוך־תוכו הוא היה אנגלי ממש לבבי,  נינוח, ממש נעים, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה הוא נראה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי מוטב שמפניה קפואה מחומץ נוזלי.

 

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית־המשפט של המלך מס'... טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות וסמטאות שלעיצורי שמותיהם צלצול דומה. בדיעבד היה זה מין סֵנָט של רווקים, שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפְּרִישׁוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה 'פרלמנט גדול', שייצג את מיטב רווקיה של לונדון־רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרבעים מרוחקים של העיר, מִשְׁכָּנוֹת עתיקים ונודעים של עורכי־דין ואנשים לא נשואים – הפונדק של לינקולן,[16] הפונדק של פֶרְנִיבָל; ואחד הג'נטלמנים שהבטתי בו בנופך כלשהו של יראת־כבוד הגיע מהפונדק של גריי, המקום שבו התגורר פעם רווק נאמן – לורד וֵרוּלָם.[17]

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ על מנת לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר־האוכל שלו כה גבוה לשם האימון המקדים, החיוני לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הטרידו אותך בדירה השלווה הזו לא מהגוני חדש ובוהק, דביק מלַכָּה שלא התייבשה, לא הֲדוֹמִים מפוארים ולא נוחים ואף לא ספות עדינות מכדי שימוש. זהו הדבר אשר כל אמריקני בר־דעת חייב ללמוד מכל אנגלי בר־דעת – שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק, סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף בבָּר מצויץ בזהב במרכז העיר צלע יבשה של כבש. הרווק האנגלי אוכל בנחת בביתו על שולחן מעץ־אורן פשוט, בשר כבש אנגלי שאין דומה לו.

 

תקרת החדרים הייתה נמוכה. ומיהו זה המבקש לסעוד מתחת לכיפת סֵנְט פֵּטֶר? תקרות גבוהות! אם זוהי משאלת לבך וככל שגבוה יותר כן ייטב, וכן משום שהִנְּךָ כה גבהּ־קומה – אֲזַי לֶךְ־לְךָ וסעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא, המיתמרת אל השמיים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר כראוי, מרק זנב־השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום־אדמדם עשיר, שטעמו הֶעָרֵב פתר את הבלבול שהטלתי תחילה בין מרכיבו העיקרי לשוט־עגלונים ולמגלב־מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קְלָרֵט). המִנחה הבאה שהוגשה הייתה מנחתו של נפטון: דג הטוּרְבּוֹט הגיע שני – לבן כשלג, פְּתִיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שַׁלְחוּפִי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו עם שתיית כוס של שֵׁרִי.)

משנעלמו הסיירים קלי־הרגליים, צעדה בסך ארטילריית המשתה הכבדה בהנהגת הַגֵּנֵרָלִיסִימוֹ האנגלי הנודע, הרוֹסְטְבִּיף. כְּרָצֵי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול־הודו שמן, פשטידת עוף ואין־ספור מעלי ניחוח אחרים, ואילו כְּכָרוֹזִים הגיעו תשעה קנקני־כסף מלאי בירת אֵיְל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל־הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי־קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורַפְרָפוֹת בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (רק כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאִתנו שתה בשלב זה כוס יֵין פּוֹרְט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בְּלִיכֶר[18] אשר הלך אֱלֵי־מָוֶת בהיכנסו לשדה הקרב של וָטֶרְלוֹ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, שהיו מאובקים ממצעדם הנחפז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על־ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להסתגל ולקרוא לו בשם הבזוי מלצר), בעל שיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התרכז בעיסוק אצילי וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

 

ניסיתי למעלה להציג שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת שתכנן חדר־המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק פרוע ומבולבל, שקשה למדי לרדת לפרטי־פרטיו. כך למשל, ציינתי את השתייה של כוס קְלָרֵט וכוס שֵׁרִי וכוס פּוֹרְט וספל אֵיְל – כולם במועדים מדויקים. אבל כוסות אלה היו בסך־הכול בבחינת שתיית־מצווה, כמאמר הבריות. בין עתות אלה, שהיו מכובדות ומחייבות, רֻקְּנוּ כוסות מאולתרות לאין־ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, במלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לְגֵהוּת יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין – רק לטובת קיבתו, כמו טימותי[19] – הוא בפירוש לא יכול היה להגיע לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלשתות ללא שותף נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בינתיים, בעוד היין נשפך כמים, מצב־הרוח של בני החבורה תסס עוד ועוד – עד כדי לבביות ושחרור מושלמים. הם סיפרו כל מיני סיפורים משעשעים. כמו המוצרים הנבחרים של מוזל או רייניש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו עכשיו חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר איזו נופת־צופים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אצילים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר־שיער ושזוף־פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה, לשם בחינת הארכיטקטורה הפלמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לבן־שיער ושזוף־פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את בתי הגילדות העתיקים, בתי העיריות ובנייני המועצות הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזאון הבריטי, וידע הכול על כמות עצומה של עתיקות נפלאות, כתבי־יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי־ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה, והיה עמוס כמובן בנופים סרצניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקי ביינות. לשביעי הייתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל,[20] שמעולם לא הודפסה ולא נחשפה – לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פולצ'י.[21] הוא ציטט עבורנו ממיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב כהוראת השעות, אך לא בידי שעון־מים כזה של המלך אלפרד,[22] אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לִשְׂדֵה אֶפְּסוֹם[23] – זירה ככל זירה, אשר סביבה דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספיקה, נשלח בבהילות אחר שיזרזו ואז שלישי שיזרז את השני, וכן עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר־פניו הסגפני בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס בקרב החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי שום התרעה. אחר כך למדתי, שבמשך כל זמן הארוחה נהנה לו רווק נכה שבחדר הסמוך משינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו ספיגה נינוחה ומושלמת של החיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחות – נינוחות משפחתית, נינוחות חברית. וכן, יכולת להבחין בפשטות, שלאותם אנשים שאננים לא היו נשים וילדים והדאגה הכרוכה בהם. כמו כן, כמעט כולם היו טיילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל ללא נקיפות מצפון על שזנחו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים עניין זה הקרוי סבל, המצוקה שמציירים אותה כמפלצת הזוללת ילדים – הם שתי אגדות מגוחכות. כיצד יתירו אנשים בעלי דעות ליברליות, אנשים בעלי ידע בָּשֵׁל בהוויות העולם, ובעלי תובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים, כיצד יתירו שיאכפו עליהם הַבְלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כפטפוט על הנִסים הקתוליים. אין כדבר הזה! -- העבר את השֵׁרִי, סֵר. -- פּוּ, פּוּ! לא יכול להיות! -- את הפּוֹרְט, סֵר, אם תואיל. -- שטויות. אל נא תספר לי סיפורים! -- הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֵר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה המפה, נתן המארח שלנו מבט רב־משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון, וחזר משם כשקרן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מָרוּט, וגם חרוטה ומעוצבת באופן יוצא־דופן. כמו כן, הוא לא זנח שני ראשי תיישים אשר נדמו כחיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עברי פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגן בקַרְנוֹן, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן הזו, כביכול היה בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אבל כשתחב לפיית הקרן אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של רָאפִּי[24] משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות הקרן. הייתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האפנה המכובדת הזו עליי להציג בבית לפני בני־ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכות הנאות של תשעת הרווקים, ששום כמות של יין לא פגמה בהן; הליכות ששום דרגת עליצות לא יכלה לחבל בהן – הליכות אלה חזרו עכשיו והזדהרו במלוא עצמתן, משהבחנתי שעל־אף שנטלו מהטבק כמות נדיבה עד מאוד, איש מהם לא פגע עד כה בנימוסים הטובים, או הטריד את הרווק הנכה ששכן בחדר הסמוך, עד שניתן היה לו ליהנות משמץ של עיטוש. הטבק נשאף בקול דממה, כאילו מדובר היה באבקה עדינה ותמה שהוסרה מכנפי פרפרים.

אבל מלבבות ככל שהן, סעודות הרווקים כמו חיי הרווקים אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד־אחד נטלו הרווקים את כובעיהם ושניים־שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל רצפת החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים כדי לטלטל בידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן אצל גדת־הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן," אמר מארחי החייכן, "מה חושב אתה על הטמפל שלנו ועל סגנון החיים שאנו הרווקים מצליחים לנהל בו?"

"סֵר," עניתי נפעם ומתוך גילוי לב -- "זהו בפשטות גן־העדן של הרווקים."

 

 



[1] א. הטמפלרים: נזירים שנמנו עם מסדר האבירים העניים של ישוע ושל מקדש המלך שלמה. הם נודעו כִּמְגִּנֵי בית־המקדש והקבר הקדוש וקיבלו היתר חריג לעסוק בלחימה כדי להגן על ממלכת הצלבנים ועל עולי הרגל. האגדות שנקשרו במסדר עוסקות לרוב באוצרות המקדש, כמו הגביע הקדוש וארון הברית.

ב.כנסיית הטמפל של לונדון, השוכנת בין רחוב פְלִיט [Fleet] לנהר התמז, הוקמה במאה ה־12 על־ידי הטמפלרים על־פי דגם כנסיית הקבר שבירושלים. על שמהּ נקרא האזור 'טמפל'. עם פיזור המסדר הפכה הכנסייה לרכוש הכתר והוענקה לשתיים משלוש לשכות עורכי־הדין של לונדון.

ג. מחסום הטמפל [Temple Bar] נמצא סמוך לכנסיית הטמפל וקרוי על שמהּ. במקום זה משתנה רחוב פליט לרחוב סטרנד. המחסום הוקם במאה ה־13 כחלק ממערך שערים, שסימנו את גבולות השיפוט של העיר. עם הזמן ציין המחסום את הגבול בין הכוח השלטוני בווסטמינסטר לסיטי של לונדון על כל הפריבילגיות שלה. לפי המנהג היה על המלך לעצור במחסום טמפל ולבקש מהלורד ראש־העיר את רשות הכניסה לסיטי. לאחר השרֵפה הגדולה בלונדון ב־1666, נבנה השער מחדש על־ידי סר כריסטופר רן. המחסום פורק ב־1878.

[2] בנדיק – כינוי לרווק מושבע שנכנע ונושא לו אישה. מבוסס על הדמות של בנדיק מהמחזה 'רוב מהומה על לא מאומה'.

[3] בריאן דה בואה ג'ילברט – דמות של טמפלר השב מארץ־הקודש ב'אייבנהו' של וולטר סקוט [1819].

[4] אָנַקְרֵאוֹן – משורר יווני בן המאה ה־6. בצעירותו נלחם בפרסים ועל־פי הודאתו לא הצטיין כלוחם. נודע בשירי אהבה ומשתאות, ולכן שירה 'אנקראוניטית' היא בעצם שירי אהבה ויין הלניסטיים. הסגנון האנקראוניטי היה נפוץ באנגליה במאות ה־17 וה־18.

[5] דיוואן – חדר־עישון.

[6] סרצנים – הכינוי למוסלמים בפי הנוצרים של ימי־הביניים.

[7] וסטמינסטר הול – האולם העתיק במשכן הפרלמנט האנגלי.

[8] ברמינגהם – מרכז תעשיית המתכת באנגליה בימי המהפכה התעשייתית ואחריה.

[9] הלורד צ'נסלור – בשעתו עמד בראש מועצת המלך. במאה ה־19 הוא שירת כיו"ר בית־הלורדים, מעין שר־משפטים והבכיר בשרים שלצד ראש־הממשלה.

[10] אָר־אֶף־סִי [R.F.C.] – Robert Francis Cooke, בן־דוד ושותף של המוציא לאור של מלוויל באנגליה. אחיו היה הפרקליט (barrister) הנרי קוק.

[11] ד"ר סמואל ג'ונסון – מאנשי הספרות הידועים באנגליה במאה ה־18. משורר, מבקר וּמַסַּאי.

[12] צ'ארלס לאמבּ – מאנשי הספרות הידועים באנגליה בראשית המאה ה־19. סופר, משורר, מַסַּאי וסופר ילדים. ככלל, לאנשי הספרות של לונדון היה קשר הדוק לעולם המשפט – כגון דִיקֵנְס, שעבד באכסניות בתי־המשפט כשוליה של עורך־דין.

[13] "שאוני בחזרה אל וירג'יני הקשישה" – Carry me back to old Virginny!, שיר אמריקני משנות ה־40. הוא הולחן על־ידי אמריקני שחור והושר בפי עבדים משוחררים שלא הצליחו למצוא עבודה בצפון.

[14] בריסטר [barrister] – עורך־דין המופיע בבית־המשפט, להבדיל מהסוליסיטר [solicitor].

[15] בנצ'ר [bencher] – האדם העומד בראש אחת הלשכות של עורכי־הדין.

[16] הפונדק של לינקולן [Lincoln], הפונדק של פרניבל [Furnival], הפונדק של גריי [Gray] וכו'. פונדקי בתי־המשפט או אכסניות בתי־המשפט [inns of courts] היו בשעתם בתי־ספר למשפטים ומקומות מגורים לסטודנטים. אחר כך – מועדונים מקצועיים של עורכי־דין, הנוהגים לקיים טקסים מסורתיים.

[17] לורד וֵרוּלָם [Verulam] לורד פרנסיס בייקון (1561–1626).

[18] בליכר, קרב וטרלו – גנרל פילדמרשל פון בליכר היה מפקד הצבא הפרוסי בקרב לייפציג [1813] ואף בקרב וטרלו [1815], אשר בו נחל נפוליאון את התבוסה הסופית.

[19] טימותי – איגרת פאולוס הראשונה אל טימותאוס (ה', 23): "אל תוסיף לשתות רק מים, כי אם שתה קצת יין בגלל קיבתך ומחלותיך התכופות."

[20] דוכס הברזל – הפילדמרשל ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מפקד הצבא האנגלי והמנצח בקרב וטרלו. כיהן פעמיים כראש ממשלת אנגליה.

[21] פולצ'י – משורר שלא היה ולא נברא.

[22] המלך אלפרד – אלפרד הגדול. מלך וסקס, בן המאה ה־9.

[23] Epsom field – זירת מרוצי־סוסים באפסום שבסארי.

[24] Rappee – טבק־הרחה חריף מעלי טבק שחורים.

* הרמן מלוויל- סופר, פעל וכתב בסוף המאה ה19, מגדולי הסופרים העולמיים בכל הדורות, מחבר הרומן הנודע-"מובי דיק".

חפש באתר

טואול - בניית אתרים