סיפור:

לחם ומלחמה/ בן-ציון יהושע

 

א

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא עיניו הכבויות השמימה, גישש את דרכו בין גוויות של אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים, וקרא בקול גדול: "יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו". הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: "לוויה... לוויה...". הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על גגות הרעפים האדומים ועל המרזבים נחרדו מקריאתו של העיוור והתעופפו אל מחוזות שבהם המוות אינו שולט ואין צחנת פגרים מהולה במחנק של אבקת שריפה.

עוד יום של הפגזות ויריות, הרוגים והלוויות ומקוננות הזועקות מעמקי הלב שבחי אדם. בני אדם התפללו בשברון לב שהרעה הזאת תחלוף מבלי לפקוד את משפחתם.  בימים של אבדן חיים היו שראו נחמה רק באבדן גפיים   ועיניים. נחמת עניים.

גרנו בקומה העליונה של חצר רחבת ידיים, שכל כולה אז  ציצים ופרחים, עצי פרי ועצי נוי. השקדייה פרחה, עץ האגס הענק שאב מים מן הבור הסמוך והניב אגסים זעירים ומתוקים, עץ החרוב הניב פרי. התחליף לרימונים האדמדמים והחמצמצים היו רימוני-יד קטלניים. הברוש, הפלפלת והאקליפטוס סככו על החצר. רכשנו מיומנות של לוחמים במריבות בין-שכונתיות, צלפנו זה על זה ברוגטקות ושיגרנו במסלול תלול קופסאות שימורים ממולאות אבנים ועפר, שאותן דימינו לרימוני-יד. השכונה, שהולידה מקרבה לוחמי מחתרת ועולי גרדום, סיפקה לצה"ל לוחמים מיומנים שרבים מהם נפלו על משמרתם בהגנה על הארץ הזאת וחלב אימם על שפתותיהם.

זה כמה ימים שירושלים מופגזת על-ידי תותחים בריטיים שירו מוות ושכול מנבי סמואל. התותחנים טיווחו דווקא על 'שדות הקרב' המדומים שלנו ועל גג הרעפים של ביתנו. בהינף אחד גזלו את  מחוזות ילדותנו. רעפים ומרזבים נקרעו ממקומם ועפו כטילים בליסטיים. אבנים נעקרו, תריסי ברזל נשמטו אל מותם, חלונות נופצו ושברי זכוכית התפזרו לכל עבר. ריח כבד של מלחמה מילא את קני הנשימה.

מקלטים לא היו בנמצא. הורים וילדיהם מצאו מקלט ב'ארמון המשיח', בית ספר לבנות 'שפיצר', שבו למדו בנותיהם. משיח לא בא, גם לא טלפן. בחוץ התנהלה מלחמה וב'ארמון' פנימה נאבקו על כל אריח ומרצפת. מי שלא יכול היה לעמוד בריחות הזוועה של סוגרים משוחררים מפחד, יצא לעשן סיגריה בעולם המעלה עשן של אבקת שריפה.

לאחר שהאופה סירבה להציע לנו מחסה בכוך שלה כדי להציל את נפשנו. היא פתחה עלינו פה שכולו קיתון שופכין, דברי גידוף ועלבון שאנחנו מסכנים את חייה. אבא אמר לה: "מרשעת, את לא תישרפי באש הגיהינום... אומר לך דווקא מילה חמה – שתשרפי באש התנור שלך שבו את אופה פיתות", אמר אבא כשפיקת הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה ושיניו חורקות את עצמן למוות. נראה היה שבעוד רגע יהלום מכת מחץ באופה. האופה קפאה על שמריה.

אימא המיסטיקנית, שחזתה כל אירוע קודם התרחשותו, אמרה לאבא: "קרידו, די, תירגע, בוא נסתלק לפני שאיזה פגז יהרוג לי את הילד". אבא היה חסר אונים ומידה של ייאוש נסוכה על פניו. ידיו מרושלות בעצלנות בצדי גופו, זיעה ניגרת מפניו וניכר שאין בו כוח להכניס סדר במחשבותיו. הבטתי בשפמפם צ'פלין המגוחך שלו והחרדה שלי הפכה לצחוק לא מבוקר. אבא הביט בי ברחמים כרוצה לומר: "הילד נעשה מג'נון".

בעיניים עצומות למחצה נגררתי בידיו החסונות של אבא. אימא השתרכה אחרינו ובפיה תפילה אישית שעליה חזרה: "רבי שמעון בר יוחאי... רבי מאיר בעל הנס.... תשמרו לי על הילד. נר אדליק לנשמתכם...". התקדמנו תחת אש תופת מבלי לדעת לאן. דילגנו על הסוס המת של מוכר הנפט. ריח חריף של פגרים מובסים קידם את פנינו. 

"נלך לביתו של השוחט חכם חבקוק הכהן. הוא ידיד נפש שלי", סינן אבא מבין שיניו, "המרתף שבו הוא גר והתפילות שלו יגנו עלינו מכל רע. בסוף הלילה יש שחר חדש ואולי כבר לא". כדורים נותבים פילסו נקודות אור בשמים אפלים. צרורות של מקלעים ופגזי מרגמה נורו בדרכנו אל ביתו של חבקוק השוחט. אבא נקש על הדלת בעדינות. איש לא ענה. אבא עמד רגע בבושת פנים אך עד מהרה אחזה בו תחושה של עזות מצח והוא דפק בחוזקה. אימא הציעה שנלך לדרכנו ויהיה מה שיהיה, כי 'פעם אחת מתים'. לא נמתין שהדלת תיפתח. אבא, שהיה סבור שרעש המלחמה אוטם את אוזניו של השוחט מלשמוע, המשיך לדפוק על הדלת לאורך זמן עד שבקע קול מעבר לדלת: "מי זה?!... בחוץ משתולל המוות. מי זה שובר לנו את הדלת?", שמענו קול זועף ורוגז של אישה שהשבתנו את שלוות נפשה בימים של אש ומוות. להפתעתנו, הדלת נפתחה במקצת ונבלמה בשרשרת ביטחון. מבעד לסדק ראינו את האף העבה והמרחרח של השוחט. "אין לכם בית שלכם? למה אתם מביאים לנו מזל רע?", אמר חבקוק מבלי לזכור חסד לידידות רבת השנים שלו עם אבא, "עוד רגע ייפול כאן פגז בגללכם וכולנו נמות כשעוד לא אכלנו ארוחת ערב..."

"חכם חבקוק הכהן", אמר אבא, "למה אתה אומר זאת? אנחנו ידידים כבר שנים רבות. אתה רוצה שנמות? היית כמו בן בית אצלנו. אכלת ושתית עד שבטנך כמעט התפקעה. הבית שלנו נפגע בהפגזה ואין לנו לאן ללכת. בבוקר בעזרת השם ובלי נדר נלך לדרכנו", סינן אבא מבין שיניו.

סוף סוף הדלת נפתחה.  אשתו של חבקוק השוחט נעצה בנו פנים חמצמצות ומבט עוין כאילו ניצבנו במסדר זיהוי פלילי. חשנו שאנו מואשמים ברצח-עם לפחות. חשנו שאנחנו פתחנו במלחמת השחרור, במלחמת העצמאות ובמלחמת הקוממיות. בעוד אנו מחכים שיציעו לנו כיסא או ספה להניח את עצמותינו השחוקות, חבקוק ואשתו הסבו לשולחן ואכלו בתיאבון רב כמו אין מלחמה בעולם.  אשת השוחט הגישה לבעלה צלחת מרק ובה שייטו חתיכות עוף, מצרך נדיר בימים טרופים אלו. השוחט נגס בבשר ומצץ את העצמות אחת לאחת כחתול לקקן. עיניו אורו ואני הילד הרעב נעצתי בו עיניים גדולות וחשתי שמזוויות פי יורד ריר כנחל איתן. בעודנו עומדים החלפנו רגל ברגל והקשבנו לשריקות הפגזים וליריות הצלפים. אימא שלפה מתחת לשַׁל שלה קוביית סוכר ואמרה: "קרידו, תמצוץ את קוביית הסוכר. היא מסירה פחד. תמצוץ את הקובייה ואל תאכל אותה כי אין עוד!" מצצתי להנאתי בקולי קולות למורת רוחם של המארחים. אבא נשא אותי על ידיו ואני נרדמתי על כתפו. השחר עלה ואבא אמר: "הנבלות הפסיקו לירות. הם בטח מתפללים וסועדים פת שחרית. גם אויבים זקוקים כנראה להפסקת אש – לתפילה, למנוחה ולסעודה".

 

ב

עם אור ראשון חזרנו הביתה מבלי לומר שלום. בפתח ביתנו ההרוס ניסינו לאמוד את הנזק – קידמו אותנו שברי זכוכית, גיבוב של סירים מעוקמים, צלחות וכוסות שבורות, רהיטים יקרי ערך מנותצים ומפורקים ושטיחים חרוכים. כר הנוצות שעליו הנחתי את ראשי מדי לילה היה קרוע ופלומות הפוך שבתוכו התעופפו והתפזרו על פני החדר כולו. הכר שאותו אהבתי ואותו הרחתי מדי לילה נפגע הלילה קשות. ריח חריף עמד בחלל המנותץ.  אבא אמר: "טוב בית הרוס שלנו, מקורת גג אצל חבקוק השוחט. הבית נמצא במקום שהלב נמצא". אימא נשאה בידה רסיס גדול של פגז שאותו שלפה מכרית הנוצות השסועה ואמרה: "נכון שהכעסנו את השוחט ואת אשתו והם הרגיזו אותנו, אבל קרידו, בל תשכח שהם הצילו את החיים של הילד ואת החיים שלנו... תראה את הרסיס שיכל לרסק את ראשו של הילד... הילד קיבל את חייו ואנחנו זכינו לילד במתנה".

"צדיקה שלי, התפילות שלך הצילו את הילד וגם אותנו", החניף לה אבא, "אם הראש של המפונק שלך היה מונח הלילה על הכר הזה היינו היום מתאבלים על בן הזקונים שלנו". אימא אמרה: "קרידו, תברך את 'ברכת הגומל'... מה זה ברכת הגומל לעומת אשכבה לנשמתו של ילד?".

"שמתם לב, איך העורבים, הצוצלות והדרורים נעלמו?", ניסיתי להחליף נושא, ואימא, שהייתה חובבת ציפורים ידועה, אמרה: "כן קרידו, הציפורים חכמות יותר מבני אדם. הן יחזרו אלינו כשיפרוץ השלום". 

 

ג

בפתח חנות המכולת שלנו עמדו באותו בוקר רק  נשים. הבחורים לחמו, הבוגרים היו ביחידות משמר והקשישים שירתו בהג"א (הגנה אזרחית) ובנו ביצורים, מחסומי טנקים ועמדות ארטילריה. מדי בוקר תחת אש צלפים, שריקות כדורים ונפילות פגזים אבא חזר נושף ושואף ממאפיית 'ברמן' ועל גבו שק יוטה מלא כיכרות לחם. המנה הקצובה לנפש שקבע ברנרד ג'וזף, המושל הצבאי של ירושלים, הייתה 170 גרם. אבא פרס כל כיכר לפרוסות בגודל ההקצבה לנפש. יומיים קודם אבא מצא כדור שירה צלף וחדר לתוך כיכר לחם ובנס לא פגע באבא. "נסים הם מצרך נדיר בימי מלחמה... לא כל יום מתרחש נס פורים או נס חנוכה", אמרה אימא.

באותו בוקר של המלחמה נאבקו עשרות נשים בפתח החנות על מנת הלחם היומית. לרגע הן נראו כאלמנות יווניות לבושות שחורים בכפר נידח, ולרגע הן דמו ללהקת עורבי-מדבר שחורים רעבים ללחם. כמו הוראה מגבוה, הן עמדו דוממות ולא הוציאו הגה מפיהן. הייתה זאת שתיקה רועמת והרהור על בעל ובנים שיצאו לשדות קרב ואין יודע מה עלה בגורלם.

ההפגזה חודשה. חודשה המלחמה. היינו בשר תותחים. עננה של מוות ריחפה מעל השכונה. פגז רועם, עשן שחור, חלונות מנופצים ורעפים מתעופפים. הנשים נותרו נחושות ואף אחת מהן לא ויתרה על התור שלה. כסף לא היה בנמצא והלקוחות ביקשו מאבא: "תרשום בפנקס... נשלם לך אחרי המלחמה, בלי נדר אם נחיה". הפגזים הלכו וקרבו לפתח חנותו של אבא, כאילו קצין תצפית קדמית מטַוֵוח את החנות למוות. תמו הניסים ונגוזו הנפלאות. פגז נפל בפתח החנות ברעם מחריד, עשן שחור וסמיך התאבך ועלה. רסיסים עפו לכל עבר. ריח כבד של אבקת שריפה עמד באוויר. משנמוג העשן נמצא שכמה מן הנשים נהרגו במקום. כמה מהן  נפצעו. בידיים מגואלות בדם אבא חבש את הפצועות עד שהגיע אמבולנס. החובש שהבחין בדם המכסה את אבא ממותניו ומטה היסס לרגע אם הדם שעל גופו הוא דם ההרוגות והפצועות או שדם שותת מפצעיו. בהינף אחד קרע החובש את מכנסיו של אבא וגילה שרסיס בגודל אגרוף פגע בו בחיבור שבין הירך למותן. בעוד החובש ממיין פצועות מתוך ההרוגות הגיע אמבולנס שחור של 'גחש"א – גמילות חסד של אמת' – ואסף את ההרוגות.

הכרוז העיוור הכריז כמדי יום 'לוויה', המקוננות קוננו תחת אש מבלי להזיל דמעה וההלוויה יצאה לבית הקברות הזמני במחצבה נטושה שבפאתי הכפר הערבי שייח' באדר, לימים גבעת רם, שם הונחו הארונות זה מעל זה וכוסו בעפר, בתקווה שבמהרה תיפתח הדרך להר הזיתים. רק תשע-עשרה שנה מאוחר יותר נפתחה הדרך להר הזיתים.

הפצועות ואבא ביניהן הובהלו לבית החולים האנגליקני ברחוב הנביאים, שהפך לבית חולים לפצועי מלחמה. הכרוז העיוור הלך בגיא צלמוות מבלי שיאונה לו רע ובא למקום מחבואנו לבשר לנו על פציעתו של אבא. לא ידענו אם העיוור מסתיר מפנינו שאבא נהרג. לא ידענו מי מאתנו יחרף את נפשו לבקר אותו בבית חולים. אימא שרטה את פניה בחרדה ויבבה יבבות של אלמנה ואני יבבתי יבבות של יתום. 

 האיש החסון שבעברו היה ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל, שהוביל שיירות של עולי רגל על גבי סוסים ופרדות ונאבק בשודדי דרכים בוואדי אל חרמין, בואכה שכם, הפך לשבר כלי וזעק מכאבים. עוד באותו יום הוא נותח ובעודו מתאושש מסמי ההרדמה, הגיעה לבית החולים ידיעה שהלילה מתכוון האצ"ל לכבוש את שייח' ג'ראח ועל כן יש לפנות את כל המיטות ללא קשר למצבם החמור של הפצועים האזרחיים. הפצועים והפצועות נשלחו אל מותם והמיטות נשארו ריקות באותו לילה בציפייה לקלוט לוחמים פצועים. פעולת הכיבוש לא יצאה לפועל באותו לילה והמתינה למלחמת ששת הימים. אבא הפצוע חזר ושאל חרף פציעתו: "מי יביא לחם מהמאפיה?"

 

ד

הכפור בלילה שאחרי פציעתו של אבא היה קשה במיוחד. האמבולנס הוריד את אבא בבית ישראל, ליד מחסום אבנים, כשמונה מאות מטרים מדירת המרתף שבה מצאנו מקלט. השמים היו מוארים מפצצות תאורה, פגזי תבערה הציתו אש. שרשרת אין סופית של כדורים נותבים פצעה את שמי הלילה השחורים של ירושלים. חרף פציעתו הקשה והתפרים שנפרמו אבא זחל  שותת דם. נפש חיה לא נראתה בסמטאות. ממרחק נשמעו יבבות של כלבים ויללות חתולים. נשמעו בכיות של תינוקות מפוחדים. אבא ראה את המוות ההולך וקרב ומבלי משים מלמל פסוק של המשורר ההודי טאגור: "כל ילד בהיוולדו מביא עמו את הבשורה כי לא ניחם אלוהים בעשותו את האדם". לוחמים במצבו בשדות קרב זוכים לעיטורים. אזרח אומלל הדואג ללחם בזמן מלחמה נשאר ללא משענת בזמן מלחמה. זעקותיו נבלעו באש המלחמה. לאחר שעות של אבדן דם זחל במאמץ עילאי לשער החצר שבו הסתתרנו ומצא שהשער נעול. אין יוצא ואין בא. הדיירים נבלעו בתוך הכוכים, מפוחדים וחוששים מפני פלישה של אויב אכזר. הם לא ידעו אם ישרדו את הלילה.

לא היה באבא כוח להקיש בחוזקה על השער. הוא גנח ונאנח עד שהקולות הדואבים הגיעו לאזניה של קשישה שהלכה לבית הכיסא המצחין, האחד והיחיד בחצר, ששימש עשרות דיירים. "מי זה מסתובב בזמן מלחמה?" שאלה הזקנה ואבא השיב בשארית כוחותיו: "זה אני. פתחי את השער".

"מה אתה עושה בחוץ? אתה חי? אמרו שאתה כבר מת. אצלך כבר מתאבלים ואתה חי", המשיכה הזקנה לנהל דיאלוג של גניחות ואנחות משני צדי השער בין אישה בשר ודם לבין רוח רפאים. עד שלבסוף התרצתה הזקנה ופתחה את השער ומצאה את אבא טובל בתוך דם בדמדומי שחרית.

אין מחזה קשה ממראה של ילד המביט בדמות הנערצת של אביו 'גיבור הילדות' ההופך במחי רסיס פגז לשבר כלי. אימא גילתה נחישות, אזרה עוז ואמרה: "קרידו, זה לא הזמן לבכות ולהתאבל על אבא. זה הזמן לעזור לו. כוחותיו הולכים ואוזלים. אני לא רוצה להיות אלמנה ואתה יתום מלחמה".

אימא,  שתמיד הגנה על בן הזקונים שלה, כבר לא חששה לחיי. היא דרשה ממני בתוקף "קרידו, תלבש חם ותצא להזעיק את ד"ר נפתלי, רופא השכונה היקה". מצאתי בתוכי כוחות נעלמים. ילד בן שתים-עשרה, שעד אתמול היה מפוחד, הלכתי בין הכדורים השורקים ובין מטחי הפגזים לחפש רופא לאבי. נזכרתי באנריקו, הנער בספרו של ‏אדמונדו דה אמיצ'יס 'הלב'. הלכתי בעקבותיו של אנריקו אל דוקטור נפתלי שללא היסוס נטל את תיק העור התפוח שלו ויצאנו במרוצה בין כדורי צלפים ומטחי פגזים להציל את אבא.

"חייבים להעביר אותו מיד לבית חולים טיכו, שהפך מבית חולים לחולי עיניים לבית חולים לפצועי מלחמה", קבע דוקטור נפתלי. 

העברנו את המת-החי באלונקה כבדה שנשאו אותה נשים וילדים עד לטנדר ששימש בעבר להובלת ירקות ופירות.

אבא שכב נים ולא נים בין סדינים בוהקים של בית חולים לפצועי מלחמה שנראו כתכריך. פניו של אבא היו חיוורות כפני מת. ישבתי לידו שעה ארוכה ואחזתי את ידו הקרה. לפתע הוא פקח עין תורנית ולחש בקול מאוב: "יָא אֶבְּנִי, תאכל את פיסת העוף שבמרק... לי זה כבר לא יעזור".

                                                                                                                

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים