מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
שירה מנצחת פחד / מאמר של שיריה של רונית בכר- שחר/ ראובן שבת

Come up on different streets they both were streets of shame
Both dirty both mean yes and the dream was just the same(dire strite)

 נעורים 

וְהָיִיתִי הוֹלֶכֶת וּבָאָה בְּיָמִים לֹא שֶׁלִּי וּבִדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת מְפֻתָּלוֹת נִפְתָּלוֹת שֶׁאֵינָן מְקִלּוֹת רֹאשׁ בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתִי אוֹ לֹא

גַּם לֹא בְּגוּפִיַּת הָעֲבוֹדָה הָאֲפֹרָה שֶׁל אַבָּא שֶׁעָטִיתִי עַל עַצְמִי

אֲרֻכָּה פִּי כַּמָּה מִמִּדּוֹתַי קְצָרָה מִכְּאֵבַי וּמֵאָפְיִי

פְּתוּחָה לַחֲלוּטִין בְּמַשְׁפֵּךְ זְרוֹעוֹתַי

וְלֹא הֵקֵלּוּ רֹאשׁ גַם לֹא בְּכֹבֶד שָׂדַי שֶׁבִּצְבְּצוּ קַלּוֹת מִצִּדִּי גּוּפִיָּתוֹ

וּפִטְמוֹתַי שֶׁנִּזְדַּקְּרוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעוֹת אֶתְגָּר

כְּאִלּוּ וְקָרְאוּ תַּגָּר אֶל עֵבֶר הָעוֹלָם הַנִּקְלֶה שֶׁבַּחוּץ

בּוֹ הֱיִיתֶם מְדַשְׁדְּשִׁים בֶּעָפָר מֵרְאִיָּתִי

 נִשְׂרָכִים אַחֲרַי מִזְדַּנְּבִים מְרִיחִים נְעוּרַי כִּכְלָבִים שׁוֹטִים

מְסוֹבְבִים סְבִיבִי מְנַסִּים לְסַמֵּן טֶרִיטוֹרְיָה נִכְבֶּשֶׁת

כְּאִלּוּ וַאֲנִי יַבֶּשֶׁת

עֲלוּמָה

וּכְשֶׁסֵּרַבְתִּי קְרָאתֶם לִי

זוֹנָה

 

 וְגַם בְּרוּרְיָה הַמּוֹרָה לְבִּיוֹלוֹגִיָה

 

 

 

פאידה 

פַאִידַה מִתְפּוֹצֶצֶת לְסֵרוּגִין כָּל פַּעַם עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר

אֶתְמוֹל פּוֹצֵץ אוֹתָהּ הַכַּעַס עַל אָח שֶׁלָּהּ עַבְּדָאלְלָה

מֵרֹב  שֶׁיָּשַׁב וְהִתְפַּלֵּל לְאַלְלָה

שָׁכַח לִסְגֹּר הַדֶּלֶת

בָּאוּ הַשְּׁכֵנוֹת גָּנְבוּ לָהּ אֶת כָּל הַפִּלְפְּלִים הַחֲרִיפִים

אֵלֶּה שֶׁיִּבְּשָׁה בַּגְּזוּזְטְרָא שֶׁל הַבַּיִת

זוֹ שֶׁבִּכְנִיסָה מַמָּשׁ עַל הַפֶּתַח

אֵיפֹה שֶׁהָעַמּוּדִים בַּטּוּרְקִיז

שָׁם  יוֹשְׁבִים שְׁנֵי אֲרָיוֹת מִפְּלַסְטִיק צְבוּעִים בַּזָּהָב

קָנְתָה בַּשּׁוּק שֶׁל עַזָּה גַּם קָנְתָה בַּיּוֹם הַזֶּה

עַגְבָנִיּוֹת יְרֻקּוֹת

הִתְכַּוְּנָה לִכְבֹּשׁ אוֹתָן בְּטוּב טַעַם

כְּמוֹ שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ יוּסוּף אָהַב לֶאֱכֹל לִפְנֵי שֶׁנָּפַל לְמִשְׁכָּב

בְּדִיּוּק אַחֲרֵי שֶׁנָּפַל יָשָׁר אֶל תּוֹךְ מַאֲרָב עִם עֵרֶב רַב

דַּוְקָא הָיָה כָּזֶה בְּלִי שׁוּם רְבַב

כָּל הַיּוֹם הָיָה יוֹשֵׁב וְקוֹלֵף שׁוּמִים בִּשְׁבִיל אִמָּא שֶׁלָּהּ

שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּהּ כְּבָר נִרְאוּ כְּמוֹ קָצֶה שֶׁל מְטַאטֵא דֵּי גָּמוּר

גַּם מִבְּחִינַת הַצֶּבַע

פַאִידַה לֹא יוֹדַעַת יָמִין וּשְׂמֹאל

אַחֲרֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ יָרָה בַּטְּחוֹל שֶׁל בַּעֲלָהּ

סִפְּרוּ לָהּ שֶׁזֶּה הָיָה חַיָּל  שֶׁפָּעַם הָיָה לוֹ אָח שֶׁפָּעַם הָיָה חַי

יֵשׁ לָהּ פִּצְפּוּצִים בַּפֶּה כְּשֶׁהִיא כּוֹעֶסֶת

אָז הִיא מַרְסֵסֵת

שְׁאֵרִיּוֹת שִׂנְאָה אֶל כָּל הוֹלֵךְ בָּטֵל וְגַם הוֹלֵךְ כָּזֶה סְתָם

הִיא לֹא סוֹבֶלֶת שֶׁעוֹבְרִים לָהּ בִּרְחוֹב

מַסְתִּירִים לָהּ אֶת הַיָּם

מִבְּחִינָתָהּ שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּם

כּוֹלֵל אַלְלָה עַצְמוֹ

                      

       

לענה 

לְכוּ לָכֶם לְדַרְכְּכֶם צֶאֱצָאֵי הָאֲנִי הַמֻּחְלָט

צְאוּ מִן הַקְּבָרִים קִבְרֵי מַחְשַׁבְתְּכֶם הַדַּלָּה

תְּאֵבַת הַהַשְׁפָּלָה

מְחֻסֶּרֶת חֶמְלַת הָאִמָּהוֹת

לְכוּ אֶל הַשָּׂדֶה שָׂם נָשִׁים רוֹאוֹת

אֵינָן מִתְהוֹלְלוֹת חוֹגְרוֹת כִּמְפַתֵּחַ

עָסְקִינַן חָכְמָה וְרֵיחַ

קְטֹרֶת זַנְגְּבִיל קִנָּמוֹן וְלַעֲנַת מִדְבָּר

רוֹאוֹת הַרְחֵק בַּמְדֻבָּר

קְחוּ כְּלֵי זֵינְכֶם מִמֶּנִּי וָהָלְאָה

אֶל מָקוֹם בּוֹ גְּדֵלָה הַבּוּרוּת הַפַּתְיָנִית

שָׁם תָּבוֹא אֱמֶת אַחֶרֶת

בָּהּ הַתַּפְנִית

צְאוּ מֵאָהָלְכֶם אֹהֶל הַקְרַב

בּוֹ הַמָּוֶת מְשַׁדֵּל אֶת הַשָּׂטָן לְמִשְׁכַּב

יְתֵדוֹת לוֹ הַרְבֵּה אַךְ הוּא עָף בָּאֲוִיר

צְאוּ אֶל הַדֶּרֶךְ עִזְבוּ אֶת הָעִיר

רֵיקָה מִגְּנוּתְכֶם מִכּוֹחֲכֶם חֻלְשׁוֹתֵיכֶם

מְהַצֹּרֶךְ לְהַאֲשִׁים

 

צְאוּ וְהַשְׁאִירוּ אַחֲרֵיכֶם

אֶת הַנָּשִׁים

שירתה של רונית בכר-שחר היא קול ייחודי מאוד בשירה העברית. עיון מעמיק בשלושה משיריה"נעורים" "פאידה" "לענה", מצביעים בהחלט על כך כי לפנינו משוררת המוותרת על שפה שירית עדינה "נקיה" לכאורה ומינורית, ויוצאת אל המרחב של השירה בקריאת תיגר שטרם נשמעה כמותה-בתוכן, בשפה, בצורה, ובשילוב שבין כל אלו.

בשירים הללו קשה להצביע על מקור השפעה אחד.

בשירים יש עירוב של כמה מקורות השפעה, שאותם זיככה המשוררת ולו גם בשפה שנראית לכאורה גסה ופרובוקטיבית לכלל שירים רבי ערך.

שיריה של רונית בכר-שחר ניחנים בריתמוס מיוחד, מתוכו עולים ונשמעים היטב צלילי שפת הרחוב, ולא אולמות התרבות, הקתדראות או בתי הקפה הספרותיים.

מתוך צלילי רחוב אלו: אלימים, קשוחים, בלתי אמצעיים, נוקשים לכאורה, צצה ועולה דווקא עדינות גדולה, מחוספסת באופן חיצוני, אבל טעונה בעושר מגוון של דימויים ויוצקת מהם שיר.

בשיר "נעורים" תמונה מציאותית נטורייליסטית מאוד. נערה העומדת לפני בשלותה המינית, זוכה לגנאי בשל הופעתה הפיזית, המגרה, שמטרתה אינה גירוי סתמי אלא הבעת כמיהה לחופש.

"והייתי הולכת ובאה בימים לא שלי ובדרכים עקלקלות מפותלות נפתלות בכל מעשה שעשיתי או לא..."

"ולא הקלו ראש גם לא בכובד שדיי.. ופטמותיי שנזדקרו עדיין לא יודעות אתגר"

זוהי כמיהה לחופש ותו לא. אלא שאפילו  המורה לביולוגיה "ברוריה". רואה בכך הופעה זנותית ואינה חוסכת אמירה מרושעת.

"נעורים " אינו שיר רומנטי או כזה המוחה כנגד אהבת נכזבת. הוא שיר קיומי המותיר את הקורא פעור פה לנוכח שקיפותו היפה. הוא מצייר לנגד עיני הקורא תמונה חיה מאוד.

רונית בכר-שחר הצליחה ליצור בשיר זה הרבה זעם מכונן ומובן שמצטייר לנגד עיני הקורא ממש.

השיר השני-"פאידה" טבוע בהרבה אירוניה כואבת. המחשות שאינם על דרך הדימוי אלא נטורייליסטים ממש:" מרוב שישב והתפלל שכח לסגור הדלת ובאו השכנות וגנבו לה  את כל הפלפלים החריפים שייבשה בגזוזטרא של הדלת".

פאידה זו, גיבורה עזתית. אישה המנסה להשרות אווירה של שפיות יום יומית, מול מציאות שגעונית, של מלחמה רעה, חסרת פשר מבחינתה, וסופו של עניין נותר לה רק לקלל:" אפילו את אללה". שבו היא ממילא אינה מאמינה.

בשיר זה נפרטים חייהם של ישראלים ופלסטינאים לחיי יום יום. חייה של העזתית הם כבבואה כואבת לכלל הסיטואציה המצטיירת לעיתים כנלעגת וביזארית מאוד: אח שמרחף באמונה דתית קיצונית ורעה, אב קשה יום, בעל שנפגע מירי של חייל ישראלי. סיטואציה מציאותית בהחלט שאינה מתעכבת מעצם טיבה על חיפושי דימויים או מטפורות מעיקות. היא מראה את המלחמה בהיבט הכי פשוט שלה.

השיר "לענה"  הוא אחד השירים המכוננים והחשובים בשירה העברית בשנים האחרונות.

זהו שיר המקיף בתכניו חומרי מציאות רבים וטעונים בכלל האווירה הישראלית, תוך כדי דיאלוג  מרתק עם שירה ויצירה עולמית בכללותה.

השיר טעון בריתמוס הומרי. מתכתב עם דימויים מיתולוגיים, ומקיים למשל השוואה שירית עם מחזהו הנודע של אוירפידס: "מהפכת הנשים."
תוכן המחזה של אורפידס הוא נשים העושות "שביתת מין", עד שהגברים משני הצדדים העוסקים במלחמות ביניהם  יסכימו להפסיק להילחם אלו באלו. בסופו של ענין הנשים  אכן מנצחות בשביתה זו.

קריאתה של רונית בכר- שחר בשיר זה אינה קריאה קומית, או פרודיסטית.

היא פונה באופן ישיר אל הגברים תאבי המלחמה וכן אל אותן נשים התומכות בהם, לצאת ולהיעלם. אלו שהם "צאצאי האני המוחלט "( קרי האגו המנופח, הריקני). אגו שהוא "מחוסר חמלת אמהות". ועד כדי ויתור על נוכחות פיזית מעיקה זו-"שואפת דמים ומדנים"-קחו כלי זינכם ממני והלאה אל מקום שבו גדלה הבורות הפתיינית".

השיר עובר העצמה מילולית בתוכן שלו:" בו המוות משדל את השטן למשכב יתדות לו  הרבה אך הוא עף באוויר".

שיריה של רונית בכר-שחר, הם שירה קיומית עזה, בביטויה בהמשגותיה, בשפתה הייחודית, באומץ שלה להתגבר על מכשולי הכרח של "מיטב השיר כזבו".

בשירים אלו נחשף היטב קולה הייחודי והאותנטי של משוררת חשובה מאוד לשירה העברית, כאשר מיטב השיר מצוי באמיתותו,  ובהיותו מתוך העוצמה היפה הגנוזה בו כוח יצירתי המתגבר על הפחד בחיים מתוך עמדת אומץ אמיתית, בלתי אמצעית, להבעה ראויה.

טואול - בניית אתרים